תלונה של חנניה קאזיס בדכאונו

אִמְרֵי צְבִי אֶרְאֶה וּמַה נִּמְרָצוּ!

לִבּוֹת נְחוּשׁוֹת בֶּאֱמֶת יִרְעָצוּ.

מָה רַב יְקָר מִלָּיו בְּמִשְׁלֵי נָעֳמוֹ

וּכְיַהֲלוֹמִים הֵם, בְּפָז שֻׁבָּצוּ.

תֵּבֵל לְהֶמְיַת קוֹל שְׁאוֹנָם יֶחֱרַד,

שָׁתוֹת זְבוּל מָטוּ וְהִתְפַּלָּצוּ.

אַךְ לַזְּמַן שָׁוְא דָּרְכוּ קַשְׁתָּם, לְלֹא

חָטָא, וְחִנָּם בַּזְּמַן נָאָצוּ.

׳מִמַּעֲרַכְתִּי דַם חֲלָלָיו יִדְמְעוּ,

סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית בַּעֲדִי נִפְרָצוּ,

קוֹל בִּזְבוּל נִשְׁמַע בְּיוֹם הִוָּלְדִי:

׳הִוָּעֲדוּ אֵלִים וְהִוָּעָצוּ!

נוֹלַד מְרִיר יוֹם, מַהֲרוּ בּוֹ תִּתְחֲרוּ,

עוּשׁוּ צְבָא מָרוֹם וּבוֹ הִנָּצוּ!

צֶדֶק, חֲדַל מִתֹּם וְנֹגַהּ מֵחֲמֹל;

כִּימָה וְעָשׁ וּכְסִיל בְּרוּם יֶאְמָצוּ,

מִרְמוֹת יְמַן כּוֹכָב, יְגוֹנִים שַׁבְּתַי,

תֵּבֵל חֲנִיתוֹת מַאֲדִים יִמְחָצוּ –

הַבֵּן בְּאָב יִמְרֹד וְעֶבֶד בַּגְּבִיר,

יִתְקוֹטְטוּ אַחִים ויִתְרוֹצָצוּ,

רֹעוּ אֲבִירִים, גִּבֳּרֵי הָעָם חֳתוּ,

עָפְלֵי מְלָכִים עַד יְסוֹד יִתָּצוּ.

כֹּחַ וְעִתּוֹת יַחֲלִיפוּ קֹר וְחֹם,

בִּדְבַר זְבוּל בּוּל וֶאֱנוֹשׁ אֻלָּצוּ,

זַיִת יְכַחֵשׁ מַעֲשָׂיו, גֶּפֶן יְבוּל,

חָסִיל וְתוֹלָע בַּפְּרִי יִשְׁרְצוּ!

כִּתְבוּ לְיוֹם זֶה: מָר, עֲתִיד אוֹן, צִיר וְחִיל,

חוּטֵי חֲסָדִים גֻּדְּעוּ חֻצָּצוּ

עַד יַעֲבֹר דַּךְ, הַזְּמַן, עַד יַעֲבֹר

הָאִישׁ, בְּצָרוֹתָיו מְרוֹמִים דָּצוּ!

אוֹי לִי, אֲבוֹי! מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ, אֲשֶׁר

עָלָיו גְּזַר-דִּין זֶה בְּאַף חָרָצוּ?

תֵּבֵל, אֲנִי יוֹנָה, בְּשֶׁלִּי הַיְקוּם

נָעוּ בְּזַעַף יָם זְמַן גַּם נָצוּ,

מִנִּי תְמוּרוֹת נָפְלוּ לִבְנֵי חֲלוֹף

מִדּוֹת מְצוּקוֹתַי מְאֹד בֹּרָצוּ,

יַלְדֵי זְמַן לִי כִּוְּנוּ לִירוֹת – וְכָל

הַדּוֹר בְּטָעוּת בַּעֲדִי חֻצָּצוּ,

סִיגָם אֲנִי וּבְיוֹם אֲאֻכַּל יֵצְאוּן

מִבּור עֳנִי, מִמּוֹקְדָם יוּרָצוּ,

הִנְנִי כְּחֵץ מֵפִיץ וְיוֹם אֵרֵד שְׁאוֹל

אָז עַנְנֵי הַסְּעָרָה יוּפָצוּ.

מִנַּחֲלֵי עֵינַי דְמָעוֹת יִשְׁאֲבוּ

נוּגִים, וּמִתַּמְצִית רְעָלַי מָצוּ,

נֵרוֹת יְשׁוּרוּן בַּעֲבוּרִי דָעֲכוּ,

שִׁמְשֵׁי זְמַן לָבֹא בְּלֹא עֵת אָצוּ,

כָּבוּ מְאוֹרוֹת כִּי בְיִפְעַת זָהֳרָם

רַגְלֵי עֲדַת אֵל מִדְּחִי חָלָצוּ,

פַּסּוּ מְרִיקֵי אוֹצְרוֹת הוֹן דַּת אֱמֶת,

כִּי בַּעֲמַל הָרַעֲיוֹן קָמָצוּ.

לוּלֵי אֱהִי מִכְשׁוֹל לְרַגְלֵי גוֹאֲלָם

לֹא יַהֲלֹכוּ אַט, אֲבָל קָפָצוּ;

לוּלֵי בְּרִית לִי כָּרְתוּ חֵמָה וְאַף,

נִדְחֵי הֲמוֹן בֵּית יַעֲקֹב קֻבָּצוּ.

מָה אֶתְמְהָה אִם כֵּן וְאֶשְׁתּוֹמֵם בְּעֵת

לִי יִלְעֲגוּ הָעָם וְיִתְלוֹצָצוּ?

לוּ חָכְמוּ, מִנִּי כְּמִזָּב נִבְדְּלוּ

וּכְמִזְּבוּבֵי רַאֲתָן הוּקָצוּ!

לֹא יַעֲלוּנִי עַל לְשׁוֹנוֹתָם כְּאִם

פִּימוֹ בְּהַזְכִּירָם שְׁמִי שֻׁקָּצוּ;

לוּ חָכְמוּ, חַי יִקְבְּרוּנִי – חַי, וְלִי

שׁוּחָה בְּתוֹךְ שׁוּחָה אֲזַי קֹרָצוּ,

אֶפְרִי בְּלֶב יָם יִפְזְרוּ, פֶּן אֶעֱמֹד

שֵׁנִית, וְעַצְמוֹתַי כְּחוֹל יֻחְלָצוּ.

רֶוַח וְהַצָּלָה לָהֶם בְּיוֹם

רַגְלַי לְקִיר הַמָּוְתָה יִלְחָצוּ;

יִשְׁלַם – בְּיוֹם יַשְׁלִים יְמוֹתַי – הַזְּמָן

וּגְדִי וְנָמֵר יַחֲדָו יִרְבָּצוּ.

תֹּפֶת אֲנִי, מִלַּהֲבִי יִתְפַּזְּרוּ

לַדּוֹר שְׁבִיבֵי אֵשׁ וְיִתְפּוֹצָצוּ –

לוּ יֵשׁ לְאֵל יַד מַחְשְׁבוֹתַי לַעֲשׂוֹת

שִׂכִּים, בְּעֵינֵי הַזְּבוּל יִנְעָצוּ!

מַה לַּזְּבוּל, אוֹי לִי, אֲשֶׁר לִי יֶאֱרֹב,

מַה לַּמְּרוֹרִים כִּי בְּבַעַר קָצוּ?

מַה לִּי וְלָהֶם? מַה בְּמוֹתִי יִירָשׁוּ

כִּי לַחֲבֹל בִּי עַד מְאֹד עָלָצוּ?

הָה כִּי בְּכֶלֶב מֵת וּפַרְעוֹשׁ קִנְּאוּ

וַיִּרְדְּפוּ עָלֶה וְקַשׁ עָרָצוּ!

מָה אוֹמְרִים לוּ יִקְטְלוּנִי בָּחֳרִי?

מִסְפַּר חֳדָשַׁי הַלְוַאי חֻלָּצוּ!

אִם לַחֲזוֹת עָמָל וְכַעַס אֶחֱיֶה,

טוֹב לִי אֲשֶׁר עֵינַי כְּבָר עֻמָּצוּ!

אַךְ בַּחֲרוֹנִי עֻוְּרוּ: לוּ נִפְקָחוּ,

טֻמְאַת שְׂפָתַי בַּבְּכִי יִרְחָצוּ.

חוּשַׁי – בְּתַרְדֵּמַת פְּתַיּוּת נוֹפְלִים –

עוּרוּ וּמִסִּכְלוּתָם תִּיקָצוּ.

הִכְסִיף פְּנֵי מִלַּי שְׂאוֹר הַגַּאֲוָה.

רַב יִסְרְחוּ, רַב, אַחֲרֵי יֶחְמָצוּ.

גַּם לִי לְמַזָּלִי לְבַד יִתְרַעֲמוּ

כִּי לֹא לְהוֹכִיחַ לְאַל יֶחְפָּצוּ,

תִּפְלָה בְּאֵין לֵב נָתְנוּ בִּמְשָׁרְתָיו,

פִּימוֹ עֲלֵי צִבְאוֹת עֲבָדָיו פָּצוּ,

וּבְצַעֲרִי אֵין לִי כְּדַאי הִתְנַצְּלוּת.׳

אִמְרֵי צְבִי אֶרְאֶה וּמַה נִּמְרָצוּ…

בערך בשנת ת״י – 1650