תוכחה לידי הנואש

שִׂימָה לְפִיךָ, הַגְּבִיר, מִשְׁמֶרֶת –

לִלְשׁוֹנְךָ, הַשָּׁר, תְּנָה מִסְגֶּרֶת!

מוּסַר שְׁחָקִים אַל יְנַאֵץ לִבְּךָ,

פֶּן יֹאמְרוּ לָךְ זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת:

שִׁמְעָךְ תְּכַחֵשׁ הַמְקַיֵּם כִּי בְּתוֹךְ

אַרְזֵי תְּעוּדָה דַעְתְּךָ צַמֶּרֶת.

אָזְנָךְ וְלִבָּךְ עָנְיְךָ זֶה יֶאֱטֹם

וּבְמִסְכֵּנוּתָךְ דַעְתְּךָ עִוֶּרֶת.

מַה נַּפְשְׁךָ מִכָּל נְפָשׁוֹת – הַבְּתוֹךְ

נִשְׁמוֹת אֱלֹהַ הִיא תְהִי לִגְבֶרֶת?

מַה חִילְךָ מֵחִיל אֲשֶׁר תִּלְאֶה נְשֹׂא:

הַאִם כְּאִיּוֹב לָךְ שְׁחִין מַמְאֶרֶת?

הֻכּוּ אֲבוֹת עוֹלָם בְּסַנְוֵרִים כְּבָר,

בִּבְשַׂר נְבִיאִים פָּשְׁתָה בַּהֶרֶת –

כָּהֶם סְבֹל, תִּזְכֶּה הֱיוֹת לָהֶם לְרֹאשׁ

וּתְהִי לְעַמּוּדֵי זְמַן כֹּתֶרֶת!

מִי תַחֲלוּאֵי הַזְּמַן יִכְתֹּב עָלַי

שֶׁטַח זְבוּל, אַף כִּי עֲלֵי אִגֶּרֶת?

רֶגֶל תְּמוּרוֹתָיו נְקַלָּה כַּצְּבִי –

רֶגֶל תְּרוּפוֹתָיו כְּמוֹ חִגֶּרֶת.

חֶרֶט מְצֻפֶּה סִיג-כְּסָפִים הַזְּמָן,

תַּחַת זְהָבוֹ יֵשׁ וְיֵשׁ עֹפֶרֶת.

אֵלֶּה אֲשֶׁר בָּהֶם יְקַנֵּא לִבְּךָ –

אֶל זֶה מְהוּמָה יֵשׁ, וּלְזֶה מִגְעֶרֶת:

זֶה קָץ לְשִׁכּוּל, זֶה לְרֹב בָּנוֹת, וְזֶה

לַבֵּן אֲשֶׁר נִמְצָא בְּתוֹךְ מַחְתֶּרֶת,

מֹר רַעֲיַת זֶה נוֹטְפָה, אַךְ צַחֲנַת

רֹעַ שְׁמָהּ תִּנְדֹּף עֲדֵי כִּנְֶּרֶת;

בִּכְלִי יָקָר זֶה שָׂשׂ, וְהַדְרַת אָהֳלוֹ

אוֹי לוֹ לְיוֹם מָחָר, לְיוֹם מִמְכֶּרֶת!

כַּמָּה שְׁחוֹר-לִבּוֹת לְבוּשׁ-שָׁנִי יְכַס,

כַּמָּה נְגָעִים תּוֹךְ מְעִיל תִּפְאֶרֶת!

דַּי סִפְקְךָ הֵא לָךְ, בְּלִי כָּל מַחֲסוֹר –

מַה לָּךְ לְרִנָּה, מַה לְּךָ לַעְתֶּרֶת?

סוֹף-סוֹף, צְבִי, תִּסְמֹךְ עֲלֵי שֻׁלְחָנְךָ,

סוֹף-סוֹף צְנוֹן יֶשׁ בּוֹ וְיֵשׁ חַזֶּרֶת,

פַּת לָךְ, וּמֵי נָהָר לְחַיָּתָךְ כְּדַאי

הָרַעֲבוֹן לַדַּל יְהִי פַּרְפֶּרֶת,

מַלֵּא כְּרֵשָׂךְ מַעֲדַנֵּי הַיְבוּל

וּזְכֹר אֲשֶׁר בֵּית הַבְּלִיעָה זֶרֶת!

בִּין לָךְ וְכָבוֹד לָךְ וְזֶה יוֹתֵר לְךָ

מִלֵּב וּמִכָּבֵד וּמִיּוֹתֶרֶת.

תִּשְׁכַּח מְשִׁי-תוֹלָע וְאַרְגָּמָן-לְסוּת

לַיְלָה וְיוֹמָם לָךְ כְּדַאי אַדֶּרֶת,

וּלְבַשׁ עֲדִי דָת, מִפְּנִינָיו תַּעֲשֶׂה

צָנִיף לְרֹאשָׁךְ וַעֲנָק גַּרְגֶּרֶת.

לָךְ יַעֲלַת חֵן בָּךְ שְׂמֵחָה, גַּם זְרוֹ-

עֶיךָ רְבִידָהּ הֵם וְהֵם שַׁרְשֶׁרֶת;

בִּתָּךְ זְמוֹרַת הוֹד לְגַפְנָהּ, דָּמְתָה

גֶּפֶן בְּשָׁרְשֵׁי דַת אֱמֶת אַדֶּרֶת.

אֵיךְ אֶל נְתִיב עִדּוּן וְעֹשֶׁר תַּשְׂמְאִיל –

הַאִם, צְבִי, זֹאת דַּעְתְּךָ אִטֶּרֶת?

דַּע, כִּי לְהַחְבִּיר תַּעֲנוּג בַּמַּחֲקָר

נִמְנָע כְּמוֹ הַרְבִּיץ גְּדִי בִּנְמֶרֶת!

זֹאת לָךְ לְנֶחָמָה בְּעָנְיָךְ, הַגְּבִיר,

מַה גַּם אֲשֶׁר תֵּבֵל לְךָ מַעְבֶּרֶת.

דּוֹד, מַחֲשָׁבָה זֹאת רְאוּיָה לָךְ לְבַת

שִׂכְלָךְ, וְזוּלָתָהּ תְּהִי מַמְזֶרֶת!

שִׂימָהּ כְּחוֹתָם עַל לְבָבָךְ, דּוֹד, וְעוֹד

אֶכְתֹּב בְּעִנְיָן זֶה לְךָ מַחְבֶּרֶת.

בערך 1650