שִׁירָה הִיא מַאֲבָק שֶׁל אֶפֶס הַמִּלִּים
בִּצְבָא הַיֵּשֻׁיּוֹת שֶׁעָצְמָתָן נוֹהֶמֶת.
הִיא דּוֹן-קִישׁוֹט נִצְחִי, לוֹחֶמֶת בַּצְּלָלִים,
אֲבָל כָּבְדָם עָלֶיהָ, סֶלַע וְתִנְשֶׁמֶת.
אַיֶּלֶת בֶּהָרִים צוֹחֶקֶת לַשְּׁבִילִים
וְיַעַר מַה מֻּשְׁרָשׁ שֶׁיַּרְקוּתוֹ חוֹלֶמֶת.
הִיא קְטֹן הַרְסִיסִים בִּגְדוֹל הַמַּפָּלִים
וְהִיא תַּמְצִית הַנְּפִילָה הַמִּתְקַיֶּמֶת.
הִיא נֵר קָטָן מוּל אוֹר כָּל הָאוֹרוֹת,
אַךְ מִן אוֹתָהּ הָאֵשׁ הִיא מִתְלַקַּחַת.
הִיא הַתִּינוֹק שֶׁקָּם עַל בְּהוֹנוֹת
אֶת כּוֹבְעֵי הַמִּגְדָּלִים לָקַחַת.
הִיא, שֶׁהָרוּהָ בַּקַּדְמוֹן שֶׁבַּלֵּילוֹת
שָׁעָה שֶׁהָרָעָב דָּבַק בַּפַּחַד —
עוֹדָהּ, עוֹדָהּ צוֹפָה אֶל הַזְּרִיחוֹת
אֲשֶׁר תּוֹפַעְנָה עִם מוֹתָהּ בְּיַחַד…
שִׁירָה הִיא עֹז כַּבִּיר לִהְיוֹת חַלַשׁ.
לָעַד לֹא יִסְלְחוּ לָהּ הַכֹּחוֹת הָהֵמָה,
הַחֲרִיגָה אֶל תּוֹךְ תְּחוּמָם הַמְקֻדָּשׁ,
הַהֵעָנוּת הַזֹּאת לְמִשְׁאֲלוֹת הַתֵּמַהּ;
עַל כֵּן יַכּוּהָ, יַעַן מֵחָדָשׁ
תָּקוּם לְהִתְמוֹדֵד עִם שְׁתֵּי עֵינֵי הַשֶּׁמָּא — —
אַךְ הַשְּׁמָשׁוֹת יוֹדְעוֹת: דָּבָר לֹא יְרֻטַּשׁ,
כָּאן לוֹחֲמוֹת סִיסְטֶמָה מוּל סִיסְטֶמָה — — —
— — — — — — — — —
בְּזֶה הַקְּרָב הַנֶּצַח יְלֻטַּשׁ.