…אֶת לִבְּךָ, לֵב רוֹעֵד, הַנַּעַר, תְּנָה לָנוּ!

כּוֹכָבִים אֵלַי הִתְחַנָּנוּ.

תְּנָה לָנוּ אֶת לִבְּךָ הַחַם וְהָרַךְ,

אֶת לִבְּךָ הַהוֹלֵם כָּל־כַּךְ…

וְהָיָה בְדַבֵּר הָאֶחָד אֲהָבִים —

וּלְבָבוֹ לֹא יִהְיֶה לְהָבִים;

הָאַחַת אִם נִשְׁבְּעָה אַהֲבָתָהּ לְדוֹד —

וּלְבָבָהּ לֹא יִהְיֶה יְקוֹד;

כִּי יַחֲבֹק הָעֶלֶם יַלְדָּתוֹ, בַּת־תֹּם —

וּלְבָבוֹ לֹא יִגְוַע בַּחֲלוֹם;

כִּי תִשַּׁק הַיָּפָה לִידִידָהּ הָרַךְ

וּלְבָבָהּ בְּקִרְבָּהּ לֹא יַךְ;

אָז נוֹשִׁיט לְאֵלֶּה, בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם,

אֶת לִבְּךָ הָרַגָּשׁ, הֶחָם, —

וְאוֹתוֹ, אִם יִרְאוּ בֵין כּוֹכְבֵי הַפָּז,

כָּמוֹהוּ כֵן יֹאהֲבוּ אָז,

כְּלִבְּךָ הַחַי בֵּין כּוֹכָבִים שֶׁגָּבְהוּ,

כֵּן יִכְאֲבוּ כִי יֶאֱהָבוּ.