אַגָּדָה אָבְדָה לִי. הֶאֱמַנְתִּי — זֹאת אַגָּדָה,

אַךְ אַגָּדָה הִיא יְרוּשָׁלַיִם. וְהִנֵּה בָאתִי,

עָלִיתִי וְרָאִיתִי בְמוֹ עֵינַי וּמָצָאתִי

אֶת הָעִיר בֶּהָרִים — וְאָבְדָה לִי, אָבְדָה…

וְרֶגַע רִאשׁוֹן הָיָה לָבַשְׁתִּי בוֹ חֲרָדָה,

רֶגַע הָיָה וְעַל מְקוֹמִי עָמַדְתִּי וְקָפָאתִי —

לָמָּה זֶה אֶת רַגְלַי לְמָקוֹם זֶה נָשָׂאתִי?

מַה נּוֹרָא הוּא! הוֹי, לָמָּה לֹא נֶחֱרַשְׁתָּ שָׂדֶה?

נִתַּן מַמָּשׁ לִי בִמְקוֹם חֲלוֹם יְקָרוֹת:

שָׁמַיִם הָיוּ לִי וְשֶׁמֶשׁ בָּם מַבְהִיקָה —

וְעַתָּה עָפָר וְחָרְבוֹת עִיר עַתִּיקָה.

הֶעָפָר הוּא תָחוּחַ וְהָאֲבָנִים קָרוֹת,

כְּעַפְרוֹת כָּל הָעוֹלָם וּכְאַבְנֵי כָל הַמְּקוֹמוֹת,

מַמָּשׁ לִי — וְתַם, הוֹי, תַּם חֲלוֹם הַחֲלוֹמוֹת!