כְּשֶׁהָיוּ נֹחַ, אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו בַּתֵּבָה,
עִם כָּל בַּעֲלֵי-הַחַיִּים שֶׁהִצִּילוּ לִקְרַאת הַמַּבּוּל,
הֶאֱכִילוּ אֶת בַּעֲלֵי-הַחַיִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה,
הָיָה שָׁם “עוֹף הַחוֹל”, נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים
וְלֹא תָּבַע מָזוֹן כְּכָל הַשּׁאָר.
אָמַר לוֹ נֹחַ:
“וְכִי אֵינְךָ זָקוּק כְּלָל לְמָזוֹן?”
אָמַר לוֹ עוֹף הַחוֹל לְנֹחַ:
"רָאִיתִי כַּמָּה אַתָּה וּבָנֶיךָ טְרוּדִים,
לְהַאֲכִיל כָּל בַּעֲלֵי-הַחַיִּים הָעוֹמְדִים עֲלֵיכֶם
וְתוֹבְעִים מְזוֹנוֹתֵיהֶם בְּלִי הֶרֶף
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁלֹּא אֲצַעֶרְךָ גַּם אֲנִי."
אָמַר לוֹ נֹחַ:
“עַל כָּךְ תְּבוֹרַךְ, עוֹף הַחוֹל, בְּחַיֵּי נֵצַח!”
[סַנְהֶדְרִין קח]