בלב חלל־היום הגמל, המרוּוה זוהר חם וריח עצי־אורן, נשמע שיר ציפור. שנים־שלושה טעמי־צליל פשוטים וקצרים. מי יודע מה שרה הציפור?

אני יודע מה שרה הציפור. תוכן מסויים ומובן מסויים לו לשיר פשוט זה, שהרעיד את לבי. הלא הוא התוכן והוא המובן שהתינוק קולט ושומע מתוך אותם צלילי האהבה והחדוה, הרועפים עליו מפי אמו, הגוחנת עליו. המפּיה של אלוהות מניקה זו באה השירה הפשוטה־עמוקה, המרהיבה את נפש התינוק ואוצלת לו גילוי אחר גילוי – או מעיניה, או מבשׂרהּ? אין הילד יודע זאת, כי אינו שואל לדעת ואינו מבקש לו דעת, ובכל זאת “יודע” הוא היטב, באותה דעת שמהותה אהבה, את תוכנם ואת מובנם של צלילי האם, המגלים לו, בשפת הסמלים המוחשת, את העולם, את עצם ההווייה.

לשון הסמלים היא לשון האדם האמיתית, המוחשת ביותר, באשר היא יוצאת מנפש־העולם ונכנסת לנפש היחיד; ועל־כן היא לבדה מפרה את הרוח ועשויה לתת כיוון לשׂכל. האיש השומע את צלילי שפת־הסמלים – בנפש־הילד שבקרבו הוא שומע אותם. כל סמל שמדובב אל נפשנו מחזירנו אל שחר חיינו, ואף אמנם מלא־שחר הוא. ציפור שרה, חרגול מנסר, עלים רוגשים בחלל־התכלת, רוח הוֹמה בשבלים, לילית מילילה בין־השמשות, יונים מהגוֹת בחמה, צפרדעים מתנות בערבי־קיץ את העצב שבאושר שהגיע לשיאו ועוד מעט וישקע לאין מפלט – כל אלה ממללים ברור לנפש, שאין לה צורך במושגים כדי להשיג ואינה זקוקה לתבונה כדי להבין: את תעלומת החיים הם מדובבים, את מחשכי חיי־הנפש הם פותחים לנו בנקודות־יקוד, המאירות לנו תהומות נשכחים של צער ואושר, של החיים שחלמנו, של החלומות שחיינום, של ההווייה שלא זכינו להיותה ושבלעדיה היינו כמתים.

הציפור שרה ונאלמה. העולם פקח את עינו, הביט בי כהרף־עין – ושב ואסף ממני את חסדו. אבל אנכי הבנתי את שפת המבט־הצליל: זו היתה שפת האֵם הגדולה, הנצחית, שגחנה עלי לרגע אחד, אך מיד שבה והסיחה את דעתה ממני, כי עוד בנים אחרים לה, חשובים ואהובים יותר ממני, וצרכיהם דוחקים ומרובים משלי וקול בכיים חזק משלי…

הציפור שרה ונאלמה. אולי נאלמה הציפור מפני שחשה את נשיבת הערב, הקרוב לבוא?