כל היום העיק כובד המצב על המוחות הנבוכים. השרב הקשה והאבק הדק, העולים בלתי־נראים מן המדבר, זה האוייב הקרוב, יבּשו את הגרון, הלחוץ גם בלעדי זה מחמת שמועות האבדון וזוועות המלחמה, הנישאות מגרון הרדיו, כלי־המכשיר המבעית של ממשלת־החומר חסרת־הנפש, ומבין כותרות העתונים, הנאלחים והכוזבים בהכרח כמו העולם שהם משקפים בתוכם. כל נפש קיבצה פארור וכל לב נתכווץ מעוצר קללה מרודה. חלל־האויר המרירי יצק עופרת רותחת לתוך רוחות־האדם הנבעתים. דומה היה שהאנשים חיים מחוץ לטבע, כשמתפלשים בתוך קלחת ענקית של הווייות מדיניות וכלכליות מסובכות, מפחידות וארורות, שאין בה מקום ליקום ולבת־צחוקו, שאין בה לא ארץ ולא שמים, לא פלאי הווייה ולא צבא־מרום.
אבל גם יום קשה ואטי זה, הזוחל על גחונו כמין נחש עקלתון, הגיע סוף־סוף לקצו. עוד טרם הספיקו האנשים להרגיש בפוגת־הערביים ובנשיבת הצינה הקלה – והלילה, ליל־סהר בהיר ונאדר בקסם, כבש את מלוא היקום, ואיש לא ראה אימתי וכיצד. אור עיוועים פלאי, ספק מציאות ספק דמיון, הציף את כל העולם הנגלה, מערבות רום עד חרכי מטה, ומיזג אותו עם עולם הנסתרות שידו בכל ולא נודע איהוּ. כמו לפתע־פתאום נתלתה הלבנה בפאת קדים, גלויה וסתומה, מאירה ואדישה, פשוטה ובלתי־מובנת, חטיבת־ממשות וחידת־קדומים גם יחד. וכמו בענוות־תום נשקפו ממרום רבים מן המזלות הנצחיים, למרות הבהירות השפוכה בכל והנוגעת באישון־העין ממש.
ולפתע פתאום, לא נודע מהיכן וכיצד, בקע ועלה מלב השכונה השוממה ומחוצותיה האטומים קול יצר לב האדם הרעב לטוב מנעוריו. הגרונות הניחרים, שהלילה קרא להם דרור מחרצובות היום ואימיו האורבים, פצחו בקול רנה, שצלצל כשיכחה מתוקה וכשימחה פשוטה וחסרת־עול. האנשים, בלי שידעו זאת בעצמם, שרו על יקרת אור־הלבנה, המשכרת כבשורת־נעורים נשכחה, על שפריר המרומים, זה מחסה־הנחמה הפרוש והגלוי כמין מושכל ראשון, על נועם האויר, המצנן את צרבת עצבונם, על כל הטוב והמובן מאליו שבהווייה, זו האֵם הגדולה. אנשים מלאי חרדה ומורדפי אסון אלה יכלו לשיר ולצחוק ולחוש קורטוב של אושר תמים רק מפני שהסיחו את דעתם, עקב מגע יד הטבע שנגלה עליהם, מן האנושות המנוגעת והאיומה, אחוזת הפלצות, המתפלשת בדמיה ובקצפה, כחולה־נופל זה שאחזתו העוית, והפנו את מעייניהם בלי־משים, לרגע אחד, אל צבא הטבע וכוחותיו השקטים – ומשונה היה כי הם אינם יודעים זאת כלל. מגע אור־הלבנה הפך אותם, כמטה קסמים, מאנשים חברתיים גרידה לבנים להווייה, לבני־אלוהים, אבל הפּלא לא חדר להכרתם. אילו ניגש אליהם איש ואמר להם: יען כי הסירותם מלבכם, למרות רצונכם, את החברתי ואת האנושי־גרידה וחזרתם שלא־מדעת אל ההווייה הטהורה, מכורתכם הגדולה, אתם אומרים שירה גם בלב כל הרעה אשר מצאה אתכם; אתם מרגישים אושר מפני שאתם חיים משך רגע אחד לא עם צבא־אנוש שמתיגרת ידו אתם יראים, אלא עם צבא־מרום, הנשכח מלבכם – כי עתה היה כמתעתע בעיניהם, ומן־הסתם היו שבים ונהפכים מיד, עקב דיבור זה עצמו, לבני־חברה עלובים ופקחים, מלאי פחד ולעג – פחד מפני הטבע הסתום ולעג לממעט את דמותם החברתית ולמחשיב את הטפל בעיניהם – והיו מכחישים בכל תוקף כי שוטים הם עד כדי לקבל השפּעה מן הירח והכוכבים, אלה המראות הרחוקים, שאינם נוגעים כלל, בעצם, להם ולענייניהם החשובים, ענייני בנים (נאמנים או חורגים) לחברה ולמדינה. כי הטבע מתגלה באדם ופועל בו לטובתו רק בלי־יודעים. הכרת הטבע מרחיקה את האדם מפעולת הטבע. אל־נא תזכירו לו לאדם את אשר הוא מקבל מיד אִמוֹ־ההווייה, פן ישליך את המתנה בחרי־אף ארצה וירמסנה ברגליו, רגלי איש־החברה הרץ לרע ובורח מן הטוב.
האדם החיצון, המדיני־כלכלי והגשמי, זה שדחק בסתר את רגלי האדם הפנימי, ‘העולם הקטן’ הרוחני, הכהו אחור וגם החריש את קולו – האדם הזה אינו ‘זקוק’ להוויית הטבע ועוצם את עיניו מראות מה מאוד הוא תלוי בה, בהווייה זו אשר מאס. אף היא התנקמה בו ומניחתו נבוך, מסולף ובלתי־מנוחם, בלב מלחמתו. ורק ברגעים גנובים ויקרי מציאות, הנראים לו, לאדם החיצון השליט, כסטיות של חולשה מן העמדה הנכונה, יש כי יילפת לפתע האדם הפנימי הנשכח, אותו ‘עולם קטן’ מקופח, כמתעורר שוב לחבוק זרועות עולם. ואז רק אז יזכה מן ההפקר הזה גם שותפו־מתנגדו, האדם השכלי־חושי הנמוך, המתנשא למלוך, ובגניבה יגמע רגע של נצח משיב־נפש – כגמוע, תוך כדי הליכת הגדוד, חייל עייף ומרוגז עד לבהמיוּת שיור של משקה מן הפך המופקר של חברו, העייף עוד יותר ממנו. שותפים עלובים, מובלים לטבח!
הניחו, הניחו לו לאדם המדיני הפּיכח לשיר רגע קט, כמכושף או כילד, באור הלבנה: הלא רק שלא־מדעת הוא קרוב לפעמים אל הדעה האמיתית! הניחו לו וישתה משיקוי ההווייה הנעלמה וישכח רישוֹ הגלוי!