בתוך: באר המטמונים / אלישע פורת; תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ט 1978
הָיְתָה זוֹ שַׁבָּת שֶׁל חֹרֶף, שֶׁקַּרְנֵי הַחַמָּה הִשְׁתַּעַשְׁעוּ בָּהּ בְּטִפּוֹת הַגֶּשֶׁם; וְאַבָּא אֱלִישָׁע יָצָא עִם אַרְבַּעַת יְלָדָיו מִקִּבּוּץ עֵין־הַחוֹרֵשׁ אֲשֶׁר בְּעֵמֶק־חֵפֶר לְשׁוֹטֵט בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק וּסְבִיבוֹתָיו. עוֹד הֵם מְטַיְּלִים וּפִתְאֹם –
“הֵי, אַבָּא, תִּרְאֶה מַה מָּצָאנוּ!” קָרְאוּ הַיְלָדִים בְּמַקְהֵלָה.
הָאָב נִגַּשׁ, הִבִּיט – וְעַל אַדְמַת הַחַמְרָה שֶׁשְּׁטָפוּהָ מֵי הַגְּשָׁמִים רָאָה רָאשֵׁי חִצִּים וּמַטְבְּעוֹת עַתִּיקִים, מְכֻסִּים שִׁכְבַת־עָפָר רַבַּת שָׁנִים.
"תַּגִּיד, אַבָּא, " בִּקְשׁוּ הַיְלָדִים, “אֵלֶּה הֵם מַטְבְּעוֹת וְחִצִּים עַתִּיקִים בֶּאֱמֶת?”
“כֵּן, בֶּאֱמֶת…” אָמַר הָאָב. וּבְעוֹד עֵינָיו מַבִּיטוֹת בְּמִמְצָאִים אַרְכֵיאוֹלוֹגִיִּים אֵלֶּה, שֶׁגִּשְׁמֵי הַחֹרֶף הֶעֱלוּ מִקִּבְרָם – צָפוּ פִּתְאֹם וְעָלוּ בְּזִכְרוֹנוֹ אוֹתָם יָמִים קְרוֹבִים־רְחוֹקִים, בָּהֶם הָיָה נַעַר בְּגִילָם שֶׁל יְלָדָיו עֵת יָצָא עִם חֲבֵרָיו לְחַפֵּשׂ מַטְמוֹנִים בַּשָּׂדוֹת. “אַתֶּם יוֹדְעִים, יְלָדִים?” דִּבֵּר לְאִטּוֹ, “הַמַּטְבְּעוֹת וְהַחִצִּים הָאֵלֶּה מַזְכִּירִים לִי הַרְפַּתְקָה שֶׁהָיִיתִי שֻׁתָּף לָהּ…”
“סַפֵּר, אַבָּא, סַפֵּר!” הִפְצִירוּ בּוֹ הַיְלָדִים.
וְהָאָב – הֲלֹא הוּא הַסּוֹפֵר אֱלִישָׁע פּוֹרָת, שֶׁנּוֹלַד בִּשְׁנַת תרצ"ח (1938) בְּקִבּוּץ עֵין־הַחוֹרֵשׁ, גָּדַל וְהִתְחַנֵּךְ בְּקִבּוּץ וְהַיּוֹם הוּא חָבֵר בּוֹ – פָּתַח וְסִפֵּר:
בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה – הָיָה זֶה שָׁנִים אֲחָדוֹת לְאַחַר קוּם הַמְדִינָה – הִתְחִיל תַּהֲלִיךְ פִּתּוּחַ עָצוּם שֶׁל עֵמֶק־חֵפֶר הַמִּזְרָחִי. מוֹשָׁבִים חֲדָשִׁים עָלוּ עַל הַקַּרְקַע; נִטְּעוּ פַּרְדֵּסִים רַחֲבֵי יָדַיִם, נֶחְפְּרוּ תְּעָלוֹת וְנִסְלְלוּ כְּבִישִׁים. בְּתוֹךְ תַּהֲלִיךְ הַפִּתּוּחַ הַזֶּה נִתְגַּלּוּ גַּם הֲמוֹן עַתִּיקוֹת – חֲרָסִים, נֵרוֹת שֶׁמֶן, מַטְבְּעוֹת וְעוֹד – אֲבָל אִישׁ לאֹ הִתְפַּנָּה לָשִׂים לֵב אֲלֵיהֶם. בֵּין הַשְּׁאָר נִתְגַּלָּה, לְמָשָׁל, בְּאַדְמַת כְּפַר־מוֹנַשׁ הַסְּמוּכָה אוֹצָר נָדִיר שֶׁל כְּלֵי בְּרוֹנְזָה מִצְרִיִּים. “הַ”גְּדוֹלִים" שֶׁהָיוּ שְׁקוּעִים בְּטִרְדוֹת הַיּוֹם־יוֹם, הִתְיַחֲסוּ לַתַּגְלִית בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ; אֲבָל אֶת דִּמְיוֹנֵנוּ שֶׁלָּנוּ, הַיְלָדִים, הִיא שִׁלְהֲבָה עַד מְאֹד. וְכָךְ, בְּהַשְׁפָּעָתוֹ שֶׁל נַעַר רָגִישׁ וְאַמִּיץ־לֵב, הֲקִימוֹנוּ קְבוּצָה שֶׁל “שׁוֹחֲרֵי עַתִּיקוֹת” וּבְכָל שְׁעַת כֹּשֶׁר הָיִינוּ יוֹצְאִים לְשׁוֹטֵט בַּסְּבִיבָה, לַחְפֹּר, לְחַפֵּשׂ מִמְצָאִים. וְכָךְ גִּלִּינוּ בֵּין הַשְּׁאָר גַּם אֶת בְּאֵר־הַמַּטְמוֹנִים…"
…וּבְעוֹד הָאָב מְסַפֵּר וּמֵשִׁיב לִשְׁאֵלוֹת הַיְלָדִים, חָשׁ וְהִנֵּה חוֹזְרִים אֵלָיו פִּתְאֹם זִכְרוֹנוֹת־הַיַּלְדוּת בְּעָצְמָה בִּלְתִּי־רְגִילָה. וְעוֹד בְּאוֹתוֹ עֶרֶב יָשַׁב אֶל הַשֻּׁלְחָן, לְהַעֲלוֹת עַל הַכְּתָב אֶת זִכְרוֹנוֹת־יַלְדוּתוֹ אֵלֶּה.
“כָּתַבְתִּי מִתּוֹךְ חִפָּזוֹן,” סִפֵּר לִי אֱלִישָׁע, “כָּתַבְתִּי כְּנִרְדָּף, מִתּוֹךְ בֻּלְמוֹס מְשֻׁנֶּה, בִּלְתִּי־בָּרוּר. וּלְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי אֶת הַכְּתִיבָה הִתְחַלְתִּי לְהַשְׁלִיט סֵדֶר בַּדַּפִּים; בְּעֶזְרַת הַיְלָדִים – בְּעִקָּר בְּסִיּוּעַ חֲבֵרָיו שֶׁל בְּנִי מִקְּבוּצַת “דֶּקֶל” (אֲשֶׁר לָהּ מֻקְדָּשׁ סֵפֶר זֶה), – חִלַּקְנוּ אוֹתוֹ לִפְרָקִים, חִבַּרְנוּ לוֹ רֵאשִׁית, סוֹף וְגַם כּוֹתָרוֹת, עַד שֶׁלָּבַשׁ אֶת צוּרָתוֹ הַסּוֹפִית.”
אֱלִישָׁע פּוֹרָת הִתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים וְסִפּוּרִים בְּגִיל מְאֻחָר, יַחֲסִית, לְאַחַר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת־הַיָּמִים. בֵּין הַשְּׁאָר הוֹצִיא קֹבֶץ סִפּוּרִים לִמְבֻגָּרִים (“אֶרֶץ יְתוֹמָה”), סֵפֶר שִׁירִים (“חוּשְׁנִיֶּה, הַמִּסְגֵּד”) וְכֵן שְׁנֵי כִּרְכֵי סִפּוּרִים לִילָדִים – “הַיָּרֵחַ הִשְׁתַּגֵּע” (תשל"ה) וְ “גוֹנֵב הַבַּנָּנוֹת” (תשל"ו) – הַמְעֻגָּנִים אַף הֵם בִּשְׁנוֹת־יַלְדוּתוֹ בַּקִּבּוּץ.
אוריאל אופק