ופעם סח לנו:
לפני שבועות איקלע, כידוע לכם, למקומנו כּתב של עתון גדול היוצא במדינת־הים. סר גם אלי, ישב ופתח בשבחם של שלומי האמונה, וכמה הוא מקנא, וכמה הוא נכסף וצמא ומבקש –
השאיתיו לענין אחר ושאלתיו על מסעותיו וסיוריו. והתחיל מגלגל ביבשות, בימים, בעמים, בממלכות, ולא הספיק למנות ולספר עד ששאלתיו:
– וזה עולה במחיר רב?
הצטחק על שאלתי התמימה: וכי יש לי מושג כמה דמים וימים וכוחות והסתכנויות? ובעודו פורט ומספר, אני שואלו:
– ובמה עלה לך מסעך שמה?
– לאן? הוא שואל.
ואני אומר: שמה… אל אשר אתה כה נכסף וצמא וכלה ומבקש.
ישב רגע שותק. חששתי שמא פגעתי בו, אך תיכף נהרו פניו. שמחה ממש קפצה עליו. ולא יצאה שעה קלה והוא קם, טפח לי על שכמי, הודה לי הרבה ונפטר בלב שמח. וידעתי:
הוא מצא!
תמהנו: מצא?!
– כן – ענה ר' עדו – מצא את מבוקשו: "צימוק" בשביל כתבה!
ומאז, כשהיינו יושבים לפני ר' עדו ודנים במה שהיינו דנים תכופות לפניו: “אלוהים… אמונה”… היה פתאום מפסיק, כשפניו מתעננים והוא זורק בחיוכו העגום ספק כלפינו, ספק כלפי עצמו:
– הלא את “הצימוק בשביל כתבה” כבר מצאנו, ומה לנו עוד?
והמלים גוועו על שפתינו.