וישבנו פעם לפניו, כנוהגנו – חבר צעירים, שהוא היה לנו מורה ומשפיע, ונשאלה השאלה:
– מה מיבחנה של אמונה חיה?
נענה אחד ואמר: התפלה! כשאדם בכל צרכיו, אף האינטימיים ביותר, פונה בכל עת תמיד אליו, אל “הקרוב לכל קוראיו”, ולאדם ברי, ש“האוזן של מעלה” אכן מקשיבה אליו, שומעת – כלום יש לך מבחן גדול יותר מזה לאמונה־חיה?
הסכמנו, ואף הדגשנו הדגש היטב:
–התפלה־הבקשה. והאישית! זו דוקא!
ר' עדו שתק. ישב מהורהר. אחר לקח מן המדף “סידור”, פתחו, שמהו לפנינו, הצביע ואמר: קראו!
קראנו: “והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל” –
– והפירוש?
פירושנו: “והעושר” – זה עושר! ידוע מה זה עושר. “והכבוד” – זה כבוד! ידוע מה זה כבוד. “מלפניך” – הם ממך, הם ברשותך, ובידך לתתם.
– ומה ההבדל בזה – שאל ר' עדו – בין המאמין־המתפלל ובין הבלתי־מאמין ולא־מתפלל?
השבנו: הוא הוא ההבדל! האחד סובר שהעושר והכבוד ניתן לו להשיגם בכוחו ועוצם ידו, והאחר יודע ומכיר כי “העושר והכבוד מלפניך”, ורק ממנו יבקשם, ממנו יתפלל עליהם.
על פניו של ר' עדו נסתמן עצב רב. חכינו. והוא סח:
– “החנות פתוחה”. חנות כל־בו עצומה, הומיה. ועל מדף אחד בה, בגובה, מונחות הסחורות הללו: העושר, הכבוד… מה זה עושר? ידוע. עושר זה עושר. ומה זה כבוד? ידוע. כבוד זה כבוד!… ונכנסים שנים. זה וזה מבקשים אותה הסחורה. זה וזה מחזרים אחריה. נפשם יוצאת אליה. אלא שהאחד רואה את עצמו בעל־קומה, וידו ארוכה, והוא בטוח שהוא בעצמו יכול ויסתדר ויוריד לו מאותו המדף את מבוקשו. והאחר, שיודע שממנו נבצר הדבר, עומד לפני ה“חנווני המקיף” ומפיל תחינתו: “אתה, רבונה של החנות הגדולה והעשירה, אתה שהסחורה ההיא, שם, על המדף העליון, שלך ומלפניך היא – ראה, קטונתי מהגיע אליה ומהשיג, ואתה הלא “רם ונישא” אתה. וימינך ארוכה ופשוטה – עשה, איפוא, אתי אות לטובה והורידה לי משם בידך הרחבה והמלאה, בעבור תברכך נפשי שתשיבנה בזה ותחיינה” – זהו, אם כן, ההבדל בין המאמין־המתפלל לבין הבלתי־מאמין ולא־מתפלל? זה הוא?
עמדנו נבוכים, ור' עדו חייך:
– אל תהיו נבוכים. פירושכם הוא הפירוש האמתי שלכם, והוא גם פירושם של אלפי רבבות המתפללים יום יום, פירושם האמתי שלהם!
– ומה הפירוש האחר? – שאלנו.
ר' עדו ישב דומם. ופתאום, כמודלק כולו מתוכו:
– מרן דעלמא כולא! אם אני באמת מאמין ויודע שאתה לבדך ואין עוד, שכל מציאות זולת־מציאותך אינה אלא אחיזת־עינים, והכל ממך ובך ממש, ובלעדיך לא־כלום, אפס – מה אם כן, עושר וערך־עושר, ומה כבוד וערך־כבוד שאותם אבקש בעולם ועליהם אתפלל, חוץ מן העושר האחד, והכבוד האחד: העושר והכבוד שמלפניך – רק מלפניך, מאריה דעלמא כולא, רק אתך ועמך…
היתה שתיקה. לבנו המה. ור' עדו הוסיף:
– ובהבדלי הפירוש שהאדם בחייו שלו מפרש את תפלתו זו מאלוהים: “והעושר והכבוד מלפניך” – בהבדלים הללו מונח המבחן לאמונתו של האדם, לחיוּתה ולאורה־הפנימי בו.
ואחר רגעים:
– ובכל זאת, יתפלל כל אדם לפי פירוש־המלות האמתי שלו. אדם שעומד ומתפלל לפי פירוש מוטעה, אבל הוא שלו ובו האמת שלו – מחייכים שם: “בריה מסכנה. צרכיה מרובים ודעתה קצרה. רחמנות”…
– ומתי שמתפלל – שאלנו – לפי פירוש נכון, אלא שאינו שלו?
– תפלה כזו – ענה ר' עדו – אינם מעלים כלל. מי שבא בפירושים ובכוונות שאינם שלו ולא הוא בהם – לפניו כל השערים נעולים.
– “דובר שקרים לא יכון לנגד עיני” – – –