“יוסיף דעת יוסיף מכאוב” – המכאוב הבוהה שאליו הגיע האדם, שלא זו בלבד שאינו יודע אֵי היא האמת, אלא שהוא אף תוהה אם היא ישנה בכלל – האמת!

אולם מי שחיה בו ההכרה הבלתי־אמצעית שהאמת ישנה, ושנשמתו של האדם בחביוני־חביונותיה אף חשה אותה, הוא יודע, שיש גם סימן להכיר על פיו היכן היא זו:

כי כל דעה, השקפה וקביעה, שנשמתו של האדם מפרכסת מעמקי־מעמקיה לקראתה, כשם שיעקוב אבינו פירכס, לפי האגדה, במעי־אמו¹ לצאת מדי עוברו ליד בית־מדרש, היא זו דעה, השקפה וקביעה אשר מן האמת.

ואולי הוא הוא הסימן המובהק, אלא שכדי שהוא יגיע לידי היבהקו באדם, צריך האדם לחיות אחרת –

וכאן הועמדנו לפני צו השתיקה –