כל התיאוריות הבאות לבסס את התביעה המוסרית על היסוד של התועלת העצמית, אם הישירה־הקרובה ואם העקיפה־הרחוקה – כולן היו ותהיינה הוראות לעמידת האדם הכן על הקרקע המוצק שתחת רגליו, ובתוך כך הרם עצמו בציציות־ראשו־עצמו. ולהפך, כל תורת־מוסר־אמת היא תמיד הלימוד להשתלפותו של האדם מאת עצמו־בשרו מתוך היאחזות והילפתות באשר מעבר לאדם, באשר מרום ונישא על כל ישותו־האנושית, ואשר נותן לה גופה ביסוס מוחלט. אמנם מלאכת השתלפות זאת היא ההתעמלות הקשה ביותר מכל סוגי ההתעמלות של האדם בעולמו, והיא גם דורשת אימונים כל יום תמיד. תעזבה רגע – וימיים תעזבך. ואותה אף אין ללמוד מפיהם של מורים ומדריכים, כי המיטיבים דבר בה אינם אלא עושי להטים, אקרובטים מאחזי־עינים. ואשר עוסקים באימוניה באמת – אלה שפתיהם נשוכות תמיד בשיני עצמם, לשונם בתוך פיהם פצועה, וממילא קשה עליהם הדיבור.

כי כואב! מאד כואב! – –