בשעות רבות בחיינו עומדים אנו כאובדי־דרך ואובדי־עצות, ואנו קוראים כנבוכים שסגר עליהם¹ הישימון: “אוי, מי יגיד לנו מה עלינו לעשות? מי יגיד לנו?” אולם הקריאה־השאלה הזאת אינה לרוב אלא התחטאות רמיה, משחק במחבואים עם עצמנו. כי אנו כמעט תמיד יודעים גם יודעים מה עלינו לעשות: ההוראה גלויה ומפורשת לפנינו ממגילת־היסוד שעליה מושתתת כל אישיותנו. אלא שאנו משתמטים מלמלא אחריה, מהגשם, ואנו חשים מפלט לנו בזו התענוות־הכזב של חוסר־ידיעה, מבוכה, תעייה. והקריאה־השאלה שלנו צריכה בעצם להיות מנוסחת כל: “אוי, מי יגיד לנו מה עלינו לעשות בשביל להיות אנשי־אמת באמת?” או, ביתר פשטות: “מי יגיד לנו מה עלינו לעשות בשביל שלא להיות שקרנים בחיינו?”

אך אולי טוב שאין אנו באים לפנינו בשאלה זו: לאחר נפילתו של האדם אלוהים עצמו הוא שעשה לו כתונת עור. לאחר נפילתו של האדם לא רק שהוא מתחמק מראות עצמו בכל עירומו, אלא שזה גם אסור לו –

“ויעש לאדם… כתנות עור וילבישם” – – – (בראשית, ג', כ"א).

“ואוי, מי יגיד לנו מה עלינו לעשות? מי יגיד לנו?” – – –