רואה אתה אדם פורש עצמו לרצונו מאיזו שהיא חמדת־חיים והנאה, הלא תדע נאמנה: לאדם זה יש משהו חשוב בחייו שלמענו כדאית היא אותה פרישוּת.
ומאדך גסא: רואה אתה אדם נוהה וזונה אחר כל הנאת־שעה מזדמנת – בדוק אחריות ותמצאהו לרוב אדם אומלל מאד: אדם שהחיים הועמדו לפניו כמישור אחד שומם, שאין בהם לא פחות חשוב ולא יותר חשוב. הכל כאחד נטול כל־ערך, נעדר שום חשיבוּת, והואיל וכך – –
ומעתה יש בידך גם סימן־היכר מובהק: רוצה אתה לעמוד על טיבה של תקופה או חברה מסויימת, לדעת עד כמה החיים בה חדוּרים תכנים נעלים ומעלים – עמוד וחקור מה מקום תופסת בה הפרישוּת כתביעה וכמידה שתפארת לה מן האדם.
ומתוך סימן־היכר זה מתבקש מאליו המשפט על תקופה ועל חברה אנושית שכל עצם המושג פרישות נעשה בה למושג זר, תלוש, משל ספיח נמיש מאיזה קרקע אחר ואקלים אחר. אולם המשפט הזה לא לנו הוא; לא אנחנו אשר נעוררהו עתה ולא אנחנו אשר נוציאהו. והטעם מובן מאליו – מובן מאד!