הדבר קרה ברחובות. אמרתי ברחובות כדי שלא תדעו איפה זה קרה באמת. באמת זה קרה בראשון.
ובכן בפתח תקוה היה פרדסן. איש טוב בלי ספק. ואפילו לא כל כך טיפש. כן. שמו מוישה-אהרן. בשביל שתבינו את אופיו עלי לספר לכם על בנותיו. אתם מבינים, תיכף אחרי שנשא אשה למזל טוב – היא היתה דבוירה-באשה בתו של חיים ינקל השוחט מירושלים. אשה נחמדה. היתה עושה צימס – שפתיים יישקו! כן. אשה כשרה. ובכן אשה כשרה זאת ילדה לו למוישה-אהרן בת, ועוד בת, ועוד בת, ועוד בת. ארבע בנות. ורק בחסדי השם התחילה סדרה מגוּונת. אבל הסדרה המגוונת כבר לא שינתה את אופיו של מוישה-אהרן, מפני שביסוד אופיו נשאר הפחד הגדול.
רבותי, ארבע בנות! ועל ארבע בנות אלה, רבותי, לוטשים עינים ארבעים וארבעה בני חיל. ואולי ארבעים וחמשה. הארבעים וחמשה זה אני. למה? מפני שהצעירה באותה חוליה של ארבע בנות, חיהלה, היתה מתוקה מאוד, רבותי, מתוקה מאוד. בת שש עשרה היתה ואפילו רק שמעת את הצחוק הצפרדעי שלה כבר ידעת: שם גחלים לוחשות, שם. כמובן גם הגדולות היו חמודות, אבל הן אינן נוגעות לסיפור זה אלא במידה שעיצבו את אופיו של האב, כלומר החדירו בו אימה לתומתן.
לצאת עם בחורים? הס מלהזכיר! מלה, צעדים מספר, ישיבה על אבן או על בול עץ – ואז הוי הוי הוי מה שיבוא. בקיצור, כמו נרות חנוכה. לראותן בלבד.
איך נפגשים עם חיהלה באופן פרטי בלי שנצטרך לעבור אפילו חמשה צעדים לעיני מלשינים בכוח? עשיתי חישובים טאקטיים ואסטראטגיים והעברתי את המלחמה לשטח האויב.
למוישה-אהרן היתה, כמו לכל פרדסן הגון, חצר גדולה. ובחצר כל מה שצריך להיות בחצר. אפילו ספסל.
אמרתי לחיהלה: ניפגש אצלכם בחצר ותביאי לי ריבה של ענבים שעשתה אמא שלך ואולי גם שטרודל – אבל תגידי לבובי שלא ינבח. בובי היה הכלב.
ויהי ערב אחד, שוכבים לישון, – הזבובים שכבו לישון, הפרות שכבו לישון, התרנגולות שכבו לישון, מוישה-אהרן שכב לישון וגם הירח שכב לישון – נפגש עבדכם הנאמן עם חיהלה החמודה על הספסל בחצרו של מוישה-אהרן בצל התאנה (אבל איזה צל? הלא זה היה לילה!) והתחלנו בשטרודל ועברנו לריבת הענבים והמשכנו בממתקים אחרים אה-הא.
ופתאום, כמו באופרה חתונת פיגארו, אני שומע “אה” כזה סופראנו, וחיהלה איננה.
ומסביב חושך. ודממה. הענין מתחיל להיות עצוב. אני קם ממקומי, מנסה למצא דרך בין העצים, נתקל בתעלות השקאה. השד יודע כמה בוץ היה שם. וכמובן נופל קצת ונחבט בזרוע, פה. ואין אני יודע אם אני מתקדם או נסוג ולאיזה כיוון בכלל. ופתאום מאיר עלי פנס. לא אוכל להגיד לכם בדיוק אם זה היה פנס רוח או פנס רפת. לא הבחנתי. הוא האיר לי ישר בעינים. אבל על יד הפנס, לא הרחק ממנו, הזדקר לו ג’יפת, כלומר רובה ציד.
ואני, רבותי, אני אוהב לחיות. אין אני אוהב למות. אני עומד. הפנס עומד. הג’יפת עומד. רק בוב הכלב זז. ניגש אלי. מכשכש בזנבו. שמח לראות אותי, הנבל. כמובן. בתחילת הערב נתתי לו דלי מלא עצמות.
ופתאום עולה מאחרי הפנס קולו של מוישה-אהרן: “נו, בחור. מה אתה עושה פה אצלי בחצר באמצע הלילה?” ידעתי: אני אומר חיהלה, הג’יפת אומר בום, אתם אומרים קדיש. אמרתי: אֶ אֶ אֶ. אומר מוישה-אהרן: “מה א א א?” אני אומר: “בחייך סלק את הג’יפת. אינני יכול לדבר כשאני מביט על ג’יפת. אני אלרגי למוות.” אומר מוישה-אהרן: “אתה מדבר או שאני עושה לך עוד חור בישבן?” הפרוספקט לא קסם לי. אמרתי: “אני – אני באתי ל-לגנוב.” “לגנוב?!” נוהם מוישה-אהרן. “כ-כ-כן”, אמרתי. “ל-ל-לגנוב באתי”. ואז מ מ, זהיתי את הריח העז. “לגנוב לימונים מתוקים”, אמרתי. “פה פה מהעצים שלך. טולקובסקי אמר: אין כמו הלימונים המתוקים של מוישה-אהרן. כך אמר טולקובסקי. הוא אמר: על כנה של לימון מתוק של מוישה-אהרן גדל שמוטי הכי טוב בעולם”.
רגע היתה דממה, ואני מסתכל בג’יפת. ואז אומר מוישה-אהרן ובקולו נשמע חיוך רחב: “בוא בחור. בוא. היכנס הביתה”. והוא תופס אותי בזרועי, והוא והכלב מכניסים אותי הביתה כמו שאני, מלוכלך בבוץ, מזיע מפחד ורועד מאימה.
נכנסים הביתה והוא קורא: “דבוירה-באשה, בואי ותני לו תה, ליוצמח הזה. אַת שומעת, דבוירה-באשה, מה שאמר טולקובסקי על הלימונים המתוקים שלי – שב, גולם, שב. בן חיל זה בא אלינו לגנוב לימונים מתוקים. אמרתי לך: כמו שלי אין בכל הארץ. אתה אמיץ, בחור. אמיץ. לא מפחד מג’יפת, לא מפחד מבובי. אה. אתן לך כמה לימונים מתוקים. אבל ראה. צריך גם לדעת איך לעשות את המנבטה. אדמה טובה יש לך?”
ואחרי ששמעתי הרצאה ארוכה, ושתיתי תה טוב עם שטרודל ועם ריבת ענבים, הוא אומר לי: אתה יודע, בחור. תהיה פרדסן טוב. אם יהיו לך ספקות, בוא אלי. אשמח לעזור לך. בוא, תבקר, אצלנו."
כן. באתי, באתי. כמובן, לא תמיד הביתה. בדרך כלל, לחצר. אי, חיהלה! היא היתה מתוקה מהלימונים.