האיש שישב על ידי באוטובוס אמר אלי בעצב: “נורא! נורא!”
לא ידעתי על מה הוא מדבר, ובכן הסכמתי: “נורא!” אמרתי.
“כזה עליז, מלא חיים” אמר האיש, “ופתאום!”
תפסתי כי המדובר באחד שהלך לעולמו. נאנחתי.
“תמיד מלה טובה לחבר”, אמר האיש בצער. “וכזה צנוע, בלי רעש.”
הוספתי אנחה. זה טוב בשביל הריאות.
“וכמה דאג לידידיו!” אמר. “ואיזו שימת לב לדור הצעיר!”
ובכן היה ההספד על אחד מלמד-וו צדיקים. הוספתי אנחה כבדה.
“ואיזו חיבה למשפחתו!” האיש כמעט בכה. “מסכן, מסכן! פתאום!”
סקרנותי גברה עלי. “על מי אתה מדבר?” שאלתי.
הוא נדהם. “על מי? על ינקלביץ', כמובן. מה? אינך יודע?”
“אינני יודע,” אמרתי. " מי הוא או מי היה ינקלביץ'?"
הוא הסתכל בי בעין בוחנת. כשראה כי אין אני מתבדח, אמר: “נו אם אינך יודע, אגיד לך. ינקלביץ' היה אחד מגדולי הנבלים שישבו בארץ הזאת מעולם.”
“אַי, אַי” אמרתי. “חבל על דאבדין.”
“חבל?” קרא האיש. “ברוך שפטרנו!”
“אבל אמרת, ׳תמיד מלה טובה לחבר'?”
“או, כן כן. חנפן נבזה! ומאחורי הגב – לא פסק פיו משיקוצים.”
“ואמרת, כזה צנוע, בלי רעש.”
“ודאי צנוע. לא רצה שירגישו מה הוא זומם. הכל בהסתר!”
“ודאג לידידיו.”
“ודאי דאג. ביחוד לבעליהן של נשים יפות. אך, איזה נואף! אתה יודע ממה פגר? אני אגיד לך: משבץ הלב! ואתה יודע מדוע? מפני שהיה שטוף זימה!”
“ומה בדבר, שימת הלב לדור הצעיר?”
“הוי הוי! מפתה נערות שכמותו!”
“והחיבה למשפחתו'?”
“חיבה! אשתו לא גרה אתו חמש שנים. היה מילל על ילדיו שאינו יכול לראותם, ומעולם לא ניגש לראות אם הם חיים או מתים.”
“נו,” אמרתי. “עושה רושם נחמד.”
“על מי אתם מדברים?” שאל איש שעלה לאוטובוס בתחנה האחרונה.
"על ינקלביץ״, אמר האיש שישב על ידי.
“אה,” אמר האיש שעלה בתחנה האחרונה. “נורא! נורא! פתאום וכזה מלא חיים.”
“ותמיד מלה טובה לחבר,” אמרתי אני בצער. “וכזה צנוע, בלי רעש. וכמה דאג לידידיו! ואיזו שימת לב לדור הצעיר! ואיזו חיבה למשפחתו!”
“מה!” אמר האיש שעלה בתחנה האחרונה. " גם אתה הכרת אותו?"
“ודאי,” אמרתי, “הייתי פוגש אותו יום יום.”
ונדמה לי כי עודני פוגש אותו, או העתקים שלו, יום יום.