יום אחד אחרי הצהרים החל דויד מקלל את עירית תל-אביב. הוא היה ברחוב דיזינגוף, צומת פרישמן, וראה עלמה נחמדה, והיא היתה מוכנה לשוחח אתו, והוא לא יכל לעמוד ולשוחח. הוא היה מוכרח למהר. מאחר שעירית תל-אביב אינה דואגת לתושבים, הוא היה מוכרח למהר הביתה.
הוא אמר לה “אני מוכרח למהר”. אבל הטפשה לא תפסה, והתפלאה, ושאלה אותו מה שלומו ואם הוא פוגש את חיים, והוא ענה כי הוא מוכרח למהר. ומיהר. הוא מיהר ובליבו קילל את העיריה וגם את יוסף שפיתה אותו לשתות עוד כוס תה.
הולך ומנסה לחשוב על דברים אחרים, למשל על חורבן בית המקדש, אבל אין הוא יכול לחשוב על חורבן בית המקדש כשעוד מעט הנה הנה, יקרה לו חורבן. זה פשוט כואב לעזאזל. אולי פה במגרש הריק? אבל אי אפשר. הרי הכל גלוי. אולי ייכנס לבית קפה ויבקש. פשוט ישאל. נדמה לו כי לפי החוק חייבים כולם להיות מצוידים. אבל בטפשותו כי רבה נכנס דוקא לרחוב שאים בו בתי קפה. אל אלהים! לוא ביקשו ממנו כעת אפילו לירה, היה משלם. עוד רגע ועוד רגע. הוא מחיש את צעדו. מי זה צוחק שם? נסו אתם להחיש צעד במצב כזה!
ומי תופס אותו מאחוריו? שמשוני הזקן. ימח שמו. מה הוא רוצה? ודאי ארב לו.
עמד דויד ואמר כי הוא ממהר. אבל שמשוני הזקן אמר רק רגע. הוא צריך לומר לדויד דבר חשוב. מה הדבר החשוב – לא שמע דויד. הוא חשב על משהו אחר. “ובכן”, אמר שמשוני הזקן, “תוכל לעזור לי?” “אנסה,” אמר דויד, “שלום.” "רגע אחד אמר שמשוני הזקן, “אל תשכח למסור דרישת שלום לאמך. מה שלומה? כבר מזמן לא ראיתיה. לא תשכח למסור דרישת שלום.”
ברח ממנו דויד. זה פשוט כואב. אולי ייכנס למבוא של אחד הבתים? לא. נכנסים ויוצאים. שיתפוצצו. אלי, אלי: זה נורא. לוא לפחות כבר ירד הלילה. בחשכה אפשר לגשת אל הגדר. אסור לחשוב על זה. עוד חמש דקות מאכסימום. אפילו פחות. הנה הנה.
“דויד!” הוא שם עצמו כלא שומע. אבל הקול, קול אשה, חזר וקרא: “דויד! מה זה? אינך שומע?” זאת חנה. ימח שמה. במדרכה האחרת. הוא עומד וקורא לה: “אני ממהר!” היא אומרת “רגע אחד.” היא עוברת את הרחוב אליו. אוי, שתלך לכל השדים והרוחות. הוא עומד. מה יקרה קודם? האסון או התעלפות?
“מה יש?”
“הבט. אתה יכול להגיד לשושנה שאני מחכה לה מחר אחרי הצהרים? נדברנו לשעה חמש, אבל אולי שכחה. תגיד לה?”
“כן, כן. שלום.”
“מה לך דויד? אתה נראה חוור. קרה משהו?”
“לא, לא קרה כלום. לכי לעזאזל. לא. לומר שלום.”
עוד קטע של רחוב. אך, הנה כבר הבית. מהר מהר. איפה המפתח? יהיה המפתח מוכן ביד. הוי הוי הדלת.
הוא פתח, פרץ בסערה פנימה. אולי לא פנוי? תודה לאל, פנוי!
אה!
כעבור רגע כבר ישב וצחק. איזו שטות! ואני כבר הייתי מוכן לשלם לירה.