השעה שלש אחרי הצהרים. בית-הקפה כמעט ריק מאדם. בפנה יושב איש כבן ארבעים, ומצחו המקומט מורכן אל גליון ניר. על השולחן כוס עם שרידי תה וסיגריה ופרוסת לימון מעוכה.
נכנסת אשה, כבת שלשים וכמה. עומדת וסורקת את המקום בעיניה. האיש נושא את פניו. נדמה לו שראה אותה מקודם, אבל אינו זוכר מתי ואיה. הוא מחזיר את עיניו אל הניר. האשה עוברת פנימה וחוזרת. שוב היא עומדת. שוב נושא האיש את פניו. היא מחייכת אליו. הוא ממהר להשיב חיוך, נד בראשו ואומר “שלום” ממותק. מגזים, כי חושש פן נעלבה על שלא הכיר אותה מקודם.
מה שלומך?" שואלת היא.
“תודה. טוב ומה שלומך?”
“בסדר. זמן רב עבר מה?”
“”כן," הוא אומר. מי היא לעזאזל? היא פונה קצת ועומדת נכחו. צריך לאמור משהו. “אולי תשבי?”
“יש לי רק כמה רגעים,” אומרת היא. “אינני מפריעה לך?”
“אין דבר. שבי.”
ישבה. עתה ודאי לא יוכל לעשות עצמו טפש ולשאול מי היא. אבל מי היא? –. לא. קארבונקל. מה פתאום נדחקה לתודעתו מלה ארורה זאת? אל לעזאזל! מכאן לא יגיע לשום עקבות.
“נבזה גדול היית,” אומרת בחצי חיוך.
אה! כלומר? הוא מחייך. אבל צריך להשיב. “אולי. אבל האם ראית גם את הצד האחר?”
“זה לא משנה”
ובכן, היה נבזה. מתי היה נבזה? מתי לא היה נבזה? מה עשה לה? אין היא בכלל הטיפוס שלו. ואולי?
“אני חושב שכעת כבר מאוחר להתנצל,” אומר הוא.
“כן. הזמן רופא לכל הפצעים.”
פצעים? אבינו שבשמים! “לא ידעתי שכל כך פגעתי בך,” ממלמל האיש.
“ואפילו לא ענית על המכתב.”
מכתב? מתי קיבל בפעם האחרונה מכתב מבחורה? ולא ענה? “אולי לא קיבלתי את המכתב?”
“כבר שמעתי תרוצים כאלה. אמנם הדאר שלנו לא מאה אחוז, אבל בכל זאת, רוב המכתבים מגיעים.”
“ואולי טעית בכתובת?”
“הוי הוי! את הכתובת הזאת אני זוכרת עד היום. אינך מאמין? רחוב הדסה שלשים ושתים.”
המילים נושרות מפיו מאליהן: מעולם לא גרתי ברחוב כזה."
היא מופתעת ומפנה את פניה המסמיקים והולכים.
“טעיתי. סליחה,” היא לוחשת וקמה.
“אין דבר.”
ובכל זאת, מי היא? ומי היה הנבזה? היה יכול להיות הוא! חבל שלא היה. לא מכוערת. אפילו נחמדה. אבל היא כבר יצאה ונעלמה.