שערו בנפשכם לילה אחד ואני בלב מדבר צחארא.
א – כלומר, לא בדיוק בלב. אולי קרוב יותר לברך הימנית, ולא בדיוק לילה אלא צהרים; אבל בערך הייתי שם אז.
איך הגעתי לשם? שנים רבות רבצתי במשרדי עירית תל-אביב. דוד של אשתי הכיר את המנוח מה-שמו, וגם אותי הכיר, ובכן סידר לי משרה בעיריה. לא אכזבתי אותו. לא עשיתי שם כלום ולא הפרעתי לאיש. והנה פתאום הוחלפה הנהגת העיריה, וראש העיריה החדש, הידוע בחריצותו, חילק את בכורתו עם חצי תריסר סגנים חרוצים. וכל אחד מאישים נמרצים אלה החל מטפל במשהו. ראיתי כי עברו ימי ההבראה, והחילותי גם אני עושה דברים. הפרעתי לכולם.
כעבור כמה חדשים בא שכרי. הסגן שבראש המחלקה שלנו חיפש דרכים להיפטר ממני, ומצא: בהסכמת ועד העובדים הוצע לי לנסוע למרחקים, כדי לסייע למדינה חדשה. באתי ואמרתי לאשתי: “את רואה? גם בישראל החלו מעריכים יכולת. עמלתי ועמלתי ועתה הכירו בכשרונותי. אני סחורת יצוא.”
התיצבתי לפני ועדה. שאל אותי יושב-ראש הועדה מה עשיתי כל השנים, ואמרתי את האמת: “תפסתי זבובים.” מיד צורפתי למשלחת להדברת מזיקים.
באתי לשם והנה הכל עסוקים. תפסוני ואמרו לי: פה אין חכמות. פה תצטרך לעבוד. שם ישראל." אמרתי: “בסדר. מתי אני מתחיל?” אמרו לי: “כעת.” אמרתי: “ומה אני עושה?” אמרו לי: “מסתלק מנגד העינים. סע לכפר קוקוריקו.”
ויהיה כבואי קוקוריקו, ויהום כל הכפר עלי. עשו לי קבלת פנים מפוארת, בתופים ובמחולות, ואמרו לי בלשון המקום (שאין אני מבין אלא מהעוויותיהם): “אתה שבאת להציל אותנו מן הג’ובּ-ג’ובּ?” אמרתי: “אני” אמרו: “הוי הוי גבור! ואיך תצוד את הג’ובּ-ג’ובּ?” אמרתי: “א– כלומר א– בידים!” פקחו עיניהם בתמהון שבהערצה, והובילוני בדממת אימה למקום רחוק, בין סלעי מגור. שמו לידי כד מים ובננות אפויות, והניחוני לבדי. הייתי נורא מסכן, אבל לא פחדתי. כך ישבתי לחכות לג’וב-ג’וב.
כבר נמנמתי ופתאום אני שומע “הי אתה!” הקיצותי בהלה, והנה לקראתי דראקון ענק ארוך מאה מטר ועבה כמו אברהם לבינסון.
קמתי לברוח, אבל הוא זינק אלי והקיף אותי. חפשתי איפה חונקים אותו ולא מצאתי. עד שאני מגשש פרץ בצחוק ואמר: הי! אל תדגדג!" ראיתי את פיו פעור ושניו מבריקות. תפסתי ביד אחת בלסתו וביד שניה בשפתו בעליונה ונסיתי לשסעו לשניים, כשסע הגדי.
אמר: “אקה רוקה לבגוק לי אק החינים? אקה המומחה מיחראל? הנה או. אוק החן כואבק.”
הארתי את פיו בפנס וראיתי שן נוראה, כזאת אמרתי: “או ואבוי! צריך לעקור. בלי עקירה אין תקוה, על כל פנים לא לי. ובלי הרדמה לא אוכל.”
אמר: “הרדמה? פשוט מאד. ספר לי על הצלחותיך אצל נשים ואירדם כהרף עין.” פתחתי לספר לו איזה דון ז’ואן אני והחל לנחור.
כרכתיו על צוארי והבאתיו לכפר.
עמדו כל אנשי הכפר משתאים ואמרו בלשונם: “איזה מומחה מישראל! תחי ישראל!”