ישבתי על ספסל בגן העצמאות ונהניתי ממזג האויר. בא אחד וישב על ידי, וכעבור כמה דקות כבר הסביר לי את השקפותיו על החיים. הוא אמר: “מסתרי הנפש – שטויות. היום הכל גלוי. את נפש האדם אפשר לחקור כמו את מיצי קבתו. הנה אתה. ענה לי ביושר על שאלותי, ותדע מה בתהומות נשמתך. על בחורות אתה מסתכל?”
“כשיש על מה להסתכל,” עניתי ביושר.
“ובכן,” אמר, אתה דון ז’ואן, כלומר מתחת לסף ההכרה יש בך נטיות הומוסכסואליות. מה אתה עושה בטרם תיכנס לאמבט?"
“מתפשט,” הודיתי.
“אכהיביציוניסט,” אמר האיש בבוז. “לצחוק אתה אוהב?”
“מאוד”, אמרתי.
“וי וי,” אמר. צחוק הוא תרועת נצחון. בתוך תוכך אתה סאדיסט, ל,קול ישראל' אתה מאזין?"
“לפעמים,” אמרתי.
“אוהב להתיסר!” אמר “מאזוכיסט! מה צבע שערה של אמך?”
“לבן,” אמרתי.
“מררת את חייה,” יש לך תסביך אדיפוס. מה עושה יהודי למזוזה?"
“מנשק,” אמרתי.
“אתה פטישיסט,” אמר באימה. “איזה המאכל החביב עליך?”
“זיתים,” נשברי מעוצם החקיר, “ותפוזים ותאנים ואבוקאדו וענבים ו–”
“הכל?” אמר האיש כשהוא עוצם עין אחת. “אתה רעבתן אתה הדוניסט. את התוספת הספרותית של,על המשמר' אתה קורא?”
“מעולם לא קראתי,” הודתי בגרון יבש.
“זהו!” אמר. אתה משתמט מחובותיך החברתיות. אתה אנטי-סוציאלי, ברחובות אתה משוטט?"
“לא,” אמרתי.
“”אה," אמר. “פחדי הרחוב! אגוראפוביה! יש לך לפעמים רצון לגנוב?”
“לא,” אמרתי.
“ובכן,” אמר, מתחת לסף הכרתך אתה מפחד מבית הסוהר. קלאוסטרופוביה! על מתים אתה חולם?"
“לפעמים,” אמרתי.
“נקרופיל!” קרא בשמחה. “רגע אחד,” אמרתי. “מאין לך כל הידענות הזאת?”
“כבר חמש שנים,” אמר, אני בבית החולים לחולי נפש בבאר יעקב. היום אני בעיר לחופשה קצרה."
“אה,” אמרתי. “רופא עצבים?”
“לעת עתה לא,” אמר. בינתים אני רק משוגע."