בעת כבר מותר לגלות. היה איש עמל. יום אחד חש כי אין הוא בריא כשהיה. הלך את הרופא. אמר לו הרופא: “אינך חולה, אלא שאין אתה נע דייך. עליך להרבות בתנועה.” אמר האיש: “כלומר?” אמר הרופא: “מדוע אינך הולך לשחות בים?” אמר האיש: “הים מלא צואה.” אמר הרופא: “ובכן לך ורחץ בבריכה.”
עצת הרופא עולה ממון, ובכן אין לזלזל בה. נטל האיש את בגד הים והלך לבריכה. אך הגיע לשם היכה אל חוטמו ריח נורא. חשב: “אין דבר. אורגל. רבים האנשים פה ואין הם חוששים.” יצא ממנהרת ההלבשה אל המים וגבר הריח, ועם הריח גבר הקבס. לא עמד בו כוחו והקיא.
הגיע הביתה חלוש ונבוך. אמר לעצמו: “הנה כולם רוחצים בבריכה ואינם חשים, ורק אני אסטניסט. מחר אחזור לבריכה.”
למחרת חזר לבריכה והקיא.
בא הביתה והרהר: “מה לי שאין אני יכול לעמוד בסרחון? הנה אני יושב בתל-אביב שנים רבות ואיני מקיא מהסרחונות. מחר אחזור לבריכה.”
למחרת חזר לבריכה, והקיא.
כעבור שבוע פחת משקלו בעשרה קילוגרמים. הלך אל הרופא. בדק אותו הרופא, ואמר: "רואה אני כי עשית בעצתי. הלכת לבריכה, מה?
“כן,” אמר האיש. “יום יום אני הולך לבריכה.”
“רואה אתה!” אמר הרופא. “זה יפה לבריאות.”