רציתי להיות שוטר. היו לכך כמה סיבות. האחת היא כי חתיכות נצמדות למדים. השניה כי מאסתי בעבודתי עתה. השלישית היא כי אם תימשכנה המעילות בקצבן היום, עתידים השוטרים שיהיו סוף סוף אהודים בישראל. והעיקר: מאז קנה אברהם לבינסון מכונית, מפעפעת בי השנאה לכל הנהגים.

ובכן פניתי אל יעקב. הוא היה אתי ב“חיל המשלוח” הבלתי מנוצח, שנשלח להגן על הגליל בימים הטרופים ההם, ומאז תמיד אני מבקש ממנו פרוטקציה כשאני מסתבך באיזה רצח קטן. עתה בקשתי ממנו שיכניס אותי למשטרה. אמר לי: “זה לא בשבילך.” אמרתי לו: “הנח לי ואנסה.” נתן לי יעקב תעודה:

(סגנון נפלא יש לו ליעקב, לא?)

לקחתי את התעודה ויצאתי לחפש שוטר. עברתי בכל העיר ואין. פתאום רואה אני אחד בצומת רחובות, עומד ליד תמרור נייד שמשמעותו “אין כניסה”. נגשתי אליו ועמדתי לידו, בפיסוק רגליים כמוהו.

“כן אדוני?” אמר לי השוטר.

הראיתי לו את התעודה.

הוא נאנח. “יפה מאד,” אמר כבולע חינין. “תעזור לי.” באה מכונית במהירות, והנהג ניסה לדרוס אותי ולהכנס לרחוב.

אותת לו השוטר שיעצור. הפסיק הנהג לקלל אותי, וצעק לשוטר: “מה אתה רוצה? מהר! אין לי זמן!”

“גש הלאה, אדוני,” אמר השוטר לנהג. “פה לא תוכל לעבור.”

“הא?!” קרא הנהג. “מדוע?”

“חופרים?”

“מה חופרים?”

“תעלה.”

“למה?”

“לצנורות ביוב.”

" מי חופר?"

“פועלים.”

אין להם מחפר?"

“יש להם.”

“מדוע אין אני רואה אותו?”

“הוא מאחורי הבית.”

“לא יכלו לעשות זאת אתמול?”

“אולי ואולי לא.”

דוקא היום! כשאני ממהר!"

בינתים כבר עמדו מאחורי הנהג הזה עשרים מכוניות וכל הנהגים צופרים.

ניגשתי אל הנהג הממהר והמרבה בקושיות ואמרתי: “סתלק מפה!”

אמר: “הוי, הוי! ראו גבור!”

שלפתי ממותן השוטר את אקדח השירות והתזתי לנהג אוזן אחת.

“אגיש תלונה!” צעק.

“עוד אוזן?” שאלתי בשקט.

כל המכוניות נעלמו כהרף עין.

אותו יום עשיתי סדר בכל העיר. בערב היתה רוחי טובה עלי. הלכתי אל יעקב. אמרתי לו" “חביבי, מטאטא חדש מיטיב לטאטא. יש לי הצעות ליעול המשטרה, הנה דו”ח מפורט."

אמר יעקב: “כבר שמעתי. אני מחפש אותך מאז הבוקר. הבט. ההצעות שלך ליעול המלחמה בנהגים מענינות מאוד, אבל לצערי הרב אין החיל מוכן כרגע לחידושים כה מפליגים. אתה מבין, משרד המשטרה, הבחירות – אולי תחזור אלי בספטמבר? באמת. מה?”

הוא סתם אמר לי, מתוך נימוס. הם פשוט אינם מוכנים ליעול. חבל.