הוזהרתי במכתב: עתיד לבקר אצלי אחד מעתודי הכלכלה האירופית. הוא יבוא לישראל בצנעה, כי רצונו לקבל רושם בלתי אמצעי, והמליצו עלי כעל מקור מהימן לאינפורמציה.
לא נבוכותי כלל. אני רגיל לדבר אל אנשים כאלה.
הוא הופיע בביתי ללא אזהרה נוספת, ומצאני יחף. טפחתי על שכמו, כדי להראות לו שאצלנו דמוקראטיה, ואמרתי לו שירגיש כמו בביתו.
“זה אינני יכול,” אמר. “המאפרות פה קטנות מדי.”
יצאתי והבאתי את הפיילה שקיבלנו מגיסתי כמתנת חתונה ושמתיה על הרצפה לידו.
“אה!” אמר, “זה בסדר.”
מכיס מעילו שלף שני סיגארים גדולים כנקניקים, נתן לי אחד והצית את האחר בגפרור שאורכו שיבר ועוביו כאצבע.
אמרתי: “קצת קשה להחזיק.”
אמר: “כן, אבל קטן מזה אסור לי. העמדה מחייבת.”
עתה שאל את שאלותיו ואני השבתי ביושר יחסי.
“כעת,” אמרתי, “רוצה אני לשאול.”
אמר: “אשלח לך את הדו”חים שלנו. מלאכת דפוס משובחת."
אמרתי: “שאלות אישיות.”
אמר: “שאל.”
אמרתי: “מה גודל שולחן הכתיבה שלך?”
אמר: אלפיים ומאה דולאר."
אמרתי: ולתוך איזה חדר הכניסו כלי יקר כזה?"
אמר: “חמישים ושנים וחצי מטר רבוע.”
אמרתי: “כל זה רק לך?”
אמר: “לא רק זה. גם בית שימוש פרטי וחדר אמבט וחדר מפואר למזכירה שלי.”
אמרתי: “האין אתה קצת בודד בתוך המרחב הזה?”
אמר: “בדרך כלל אינני שם.”
אמרתי: “בנסיעות, מה? מכונית יש לך?”
אמר: “ארבעה מטרים אורכה, עם נהג במדים.”
אמרתי: “נהג טוב? אינו עושה תאונות?”
אמר: “כמעט שאינני נוסע במכונית. בדרך כלל משתמשת בה אשתי.”
אמרתי: “מה עבודתך?”
אמר: “לדעת, לחשוב ולהחליט.”
אמרתי: “ואיפה אתה עושה את כל אלה?”
אמר: “במטוסים, בבתי מלון, במסעדות מפוארות, בבאנקטים, בקאבארטים, באופרה, בקונצרטים.”
אמרתי: “באופרה אתה עובד? אינך מקשיב?”
אמר: “אינני מעונין, אבל העמדה מחייבת.”
אמרתי: “במסעדות המפוארות מקבלים אוכל טוב.”
אמר: “הכל אסור לי. אני על דיאטה חמורה. אבל העמדה מחייבת.”
אמרתי: “נדמה לי שכבר תפסתי. ומדוע אינך מסתלק מכל זה?”
נאנח ואמר: “העמדה מחייבת.”