מאז נעשיתי אישיות ראדיופונית התחלתי חש בקיומו של מקלט הראדיו שלי. כלומר: אני משלם לשרות השידור חמש עשרה לירות בשנה, ובסך הכל אין אני נהנה כלום. אפילו עתה, כשיש ממה ליהנות. הנה למשל שודרו סיפורים שלי שקראתי בעצמי, מצחיקים מאד. ואני צחקתי? כלל לא. כמעט בכיתי, כי קולי נשמע בהפסקות, בלווית טרטור איום.

הבאתי מאיסטר. המליצה עליו יבמתו מהקומה השלישית. הסתכל במקלט ואמר: “הקונפאיטר לא בסדר. וגם צריך אנטנה.” לקח את המקלט, וכעבור שבועיים, אחרי שהזכרתי לו חמש פעמים, החזיר אותו. שילמתי לו, וישבתי להאזין. פתאום מתחיל המקלט להשמיע קולות בנייה: חול נשפך, מערבל, גלגלת חורקת וקללות (את אלה הוספתי אני). טפחתי על המקלט, בעטתי בו, והוא בשלו.

הלכתי אל מאיסטר אחר. המליץ עליו אבא של יעקבלה. הלכתי אליו פעמיים עד שנאות לבוא. בא, הביט ואמר: “הצ’ימבוראסו לא בסדר.” לקח את המקלט והלך. נעלם. אמרו שהלך לעתודות. כעבור שבועיים מצאתיו, ואחרי כמה איומים החזיר את המקלט. ישבתי להאזין, והמקלט צרוד. יהיה צרוד. אבל בדיוק כשהיה צריך להישמע קולי, נאלם. אין קול. טלטלתי את המקלט, סובבתי את כל כפתוריו, איימתי אליו בפטיש. ולא כלום.

הלכתי אל מאיסטר שלישי. המליץ עליו שלט. אמרתי לו: “כמה אני משלם לך בתנאי שיהיה המקלט בסדר על אחריותך?” אמד אותי מכף רגל ועד קדקוד ואמר: “מאה ועשרים לירה.” בלעתי ואמרתי: “מסכים, אבל על אחריותך.” החזיק במקלט שלשה שבועות. באתי אליו. האזנתי. נפלא. ממש מנגן.

לקחתי את המקלט הביתה. צליל נפלא. כל ההפרעות נשמעס ברורות, כאילו בתוך החדר. פאנטאסטי.

אשתי אוהבת אורחים. כנראה שאני משעמם אותה. אותו ערב הביאה הביתה שני טיפוסים. שתקנים כאלה, אבל אחרי מאמצים הצלחתי להוציא מפיותיהם כמה מלים. הוברר שהם חובבי מוסיקה: טוסקאניני, פוצ’יני, כרוביני ונשקיני, ברנשטיין, רובינשטיין, פיינשטיין ואיינשטיין. פתחתי להם את הראדיו. לא אמרו כלום.

אמרתי: “אינכם שמים לב לצליל? שילמתי בשביל התיקון מאה ועשרים לירה.” אמרו: “אה! נהדר!” אמרתי: “אתם ודאי רוצים לשמוע קונצרט?” אמרו: “זה יהיה נחמד.” העברתי ל’קול ישראל'.

אמרה הקריינית: “ועתה תאזינו לסימפוניה מספר 41 בדו-מאג’ור מאת מוצארט (יופיטר). 551 ברשימת קכל.”

אמר הוא: “שמעתי את זה בניצוח ערסאתי.” אמרה היא: “כן. יש לי תקליט של זה בניצוחו של פון האבניכטס עם תזמורת ידענוגה.” אמר הוא: “באמת? נפלא, היית צריכה לשמוע את סאפוז’ניקוב מנצח על תזמורת איקראפוקא!” אמרה היא: “את מוצארט צריך לדעת לנגן. קירקגארד אמר כי הוא גדול הקומפוזיטורים שהיו מעולם.” אמר הוא: “אין ספק. אַת מנויה על התזמורת?” הגברתי את הראדיו. הרימו את קולותיהם. אמרה היא: “ודאי. על הרבה דברים אני מוכנה לוותר בשביל מוסיקה טובה.” אמר הוא: כן. זה כדאי. אמנם יקר, אבל כדאי." אמרה היא: “דבר טוב תמיד עולה ביוקר. אני מוכנה לעמוד בתור שלוש שעות בשביל קונצרט מיוחד.”

אמרה הקריינית: “האזנתם לסימפוניה מספר 41 מאת מוצארט (יופיטר) 551 ברשימת קכל.”

סגרתי את הראדיו. השתתקו שניהם. ושוב לא הוציאו מלה מפיותיהם כל אותו ערב.