עלם היגר מלבנון לאמריקה. אחרי שהתבסס שם רצה לשאת אשה. חשש פן לא יוכל להסתדר עם אחת מבנות המקום, ובכן עמד לנסוע למולדתו כדי להביא לו אשה משם. אמר לו אחד המהגרים מבני ארצו: “ידידי הצעיר, לא כל אדם יסכים שתצא בתו למרחקים, וביחוד אם נאה היא וחסודה ותוכל למצוא שידוך טוב במולדת. לכן בהגיעך ללבנון, עלה לזחלה ושאל לאבו עיסא, והוא דודן לאמי. יש לו בת, ורדה שמה, זה אך מלאו לה שש עשרה. ברה כחמה, צנועה ושקדנית. אולי תשא חן בעיני אבו עיסא ויתנה לך לאשה. ופתחון פה לך: מסור לו שלום ממני.”
בא הצעיר ללבנון, עלה לזחלה, ושאל לאבו עיסא. דפק על דלתו, ומשנכנס פתח ואמר במתק שפתים:
“האתה, אדוני, אבו עיסא, המפורסם בחריצותו, בענוותו, בפקחותו וביושרו? שלום לך משארך אנטון, היושב עתה בשיקאגו, וברכותיו לך ולבניך בני החיל ולזוגתך ולבנותיך הכבודות, וביחוד לורדה, היפהפיה והצנועה, אשר עיניה ככוכבים ושערה כאשד שחור ושפתיה כטרפי הכלניות –”
תפס אבו עיסא את הצעיר בעורפו והשליכו מהבית ככלבלב שטינף מרבד.
קם הצעיר, מישש את אבריו, ניער את בגדיו, והלך משם כסהרורי. והנה לקראתו דודו. אמר דודו: “מה לך, חביבי?” סיפר הצעיר לדודו מה קרה לו. נתכרכמו פני הדוד ואמר: “בוא אתי!”
הלכו לבית אבו עיסא, הדוד בראש והצעיר הגרר אחריו, מוכן להפנות עורף בבוא הסערה. הלם הדוד בגולת מטהו על דלת אבו עיסא. פתח להם אחד הבנים. אמר הדוד: “מהר זב-חוטם, וקרא לאביך!”
כהרף עין בא אבו עיסא. נחר הדוד ואמר: “הוי אתה, שתוקי ועדולמי, בן החרופה ואחי הנשגלת! הנה בא אחייני זה, מטובי בני טובים מואיל לדבר נכבדות באותה משתינונת זנונית שלך, המזרן הציבורי, מעוכת הדדים ונלושת הירכיים, ואתה מעז לגרשו מביתך?”
אורו פני אבו עיסא ואמר: “אה, אם בלשון בני אדם אתם מדברים אלי, בואו, הכנסו, ובתי נתונה לו. חשבתי כי בן חיל זה לועג לי.”