א': חינוך במוסיקה

עוד אחד שהתימר כי הכיר את שאליאפין סיפר לנו את מעשה הזמר והתינוק.

“יום אחד היה שאליאפין במלון בברלין, ושמע תינוק צורח באחד החדרים הסמוכים. בעזרת אנשי השרות נכנס הזמר לחדר בו היה התינוק, והוברר כי אם התינוק יצאה והשאירתו לבדו, וזה נעור ואין מי שירגיעו מבכיו. נטל שאליאפין את הזאטוט בזרועותיו, והחל מזמר לו. פעוט זה היה אחד המעטים שזכו לשמוע את הזמר המפורסם בלי תשלום.”

שמענו את הסיפור (בפעם הכמה?) והתמוגגנו מנחת, אבל היה ביננו אחד שהעז לשאול את המספר: “ואותו תינוק – השתתק?”

“לא,” אמר המספר, “הוא הוסיף לצרוח. אבל מה זה חשוב?”

ב': חינוך בהסברה

הגברת שמחה מאוד לבואי.

“נחמד מצדך שבאת,” אמרה. “אני צריכה ללכת, ואין לי על מי להשאיר את התינוק.”

והלכה.

התינוק הוסיף לנמנם. בחדר עמד ריח תינוקות ישנים. השתרעתי בכורסה וקראתי.

לא עברה עת רבה והפרחח החליט כי כבר בזבז זמן מספיק לשנה, פקח את עיניו, ופנה לעיסוק החביב על זאטוטים בגילו (ששה חדשים), צריחה.

נבוכותי. החלטתי לפנות אל מצפונו. משכתיו אלי, ונאמתי לו נאום. הסברתי לו את חוסר הטעם שבדמאגוגיה צרחנית. הסברתי לו שאין לו לשאת את קולו, מאחר שאין אני חרש. ואם צודק הוא, יכול הוא לשכנע אותי גם בלי צווחות. ואיך אין בחור בגילו בוש לנהוג כך בחברה? הצעתי את עצמי כדוגמה. הנה אני מדבר בשקט, לפי שדברי חכמים בנחת נשמעים.

הנאום השפיע עליו יפה. הוא נרדם.