בית חולים. באחת המטות שוכב איש כבן ששים, ונושם בכבדות. מפלי עור תלויים מסנטרו, לחייו שקעו, עיניו וחטמו בולטים, ומצחו צהבהב-אפור.
לידו יושבות שלש נשים. גם הן וגם הוא יודעים כי קרב קצו. דועך הוא, ובעוד כמה ימים ימות. די. זה הסוף. אבל עתה עודו חי – חש וחושב ואף רוצה לעשות.
אחת הנשים, אשתו, מדברת אליו בקול חרישי. הוא עיף, אבל מקשיב. פעם בפעם מעיר הוא לדבריה בקוצר רוח. היא מבליגה ומוסיפה לדבר.
הוא כועס. יש ענינים הצריכים טיפול, והוא חסר אונים. יש לו רכוש, ורק הוא יודע לטפל ברכושו כדבעי. אין הוא יכל לסמוך על זולתו.
היא שואלת משהו. איזו שאלה טפשית! לאבדון! ירמו אותה. אותה ירמו. אך, לוא יכל לגשת לשם בעצמו! הוא מנסה להדריך אותה בהוראות מדויקות. מבקש כי תחזור על דבריו, פן תטעה. לא, לא כך. כן. זכרי.
ומה אמר לה הרופא? לדעתו, שכיבתו פה היא בזבוז ממון. הרופאים הרי כבר לא יועילו במאום. ובכן, לשם מה אשפוז יקר זה?
“חדל,” אומרת הדודה פרידה בפסקנות. “על הבריאות אין לקמץ.”
עתה מדברת אליו הדודה מרים. מספרת על נכדיה. הוא מחייך. רוצה הוא לראותם עוד פעם, אבל הדודה אומרת כי יהיו לו טרדה רבה מדי. היא מוסיפה לספר. הבוקר פגשה ידיד משותף, וזה שאל עליו. “משה?” אומר השכיב-מרע. “כבר מזמן לא ראיתי. מה מעשיו?” הדודה מרים מוסרת פרטי רכילות. הוא פורץ בצחוק, ומיד פוסק. הצחוק מכאיב לו. הדודה מרים משתתקת.
“עתה לכנה,” אומר האיש בקוצר רוח. “לכנה.” וקם ממטתו.
הן קמות ללכת, הוא מלוה אותן אל הפתח.
“שלום חביבי,” אומרת הדודה מרים. “היה בריא.”
הוא נופל על צוארה ופורץ בבכי. “דודה מרים! לעולם כבר לא אבריא!”
“אל נא, אל נא,” אומרת הדודה פרידה. “אל תתיגע, יקירי. לא טוב לך שתתיגע.”
“רגע אחד,” הוא אומר וחוזר אל מטתו. נוטל משהו מתחת לכר ומביא ומוסר לאשתו בצנעה. שוב הן נושקות לו, והולכות.
בפרוזדור מגששות הן את דרכן מבעד לדמעות.
“מה נתן לך?” שואלת הדודה מרים את אשתו.
“שיירי תרופות,” משיבה האשה. “פה אין חסים על תרופות. נותנים ביד רחבה. והוא רוצה שאקח קצת הביתה. אולי עוד יחזור הביתה, ויצטרך.”