היה ערב. עמד אלי ברחוב דיזנגוף, ופתאום פג לבו. במרחק 2.70 מ' ממנו או גם פחות מזה עברה העלמה התמירה השחורה. כמעט-כמעט קרא “הי, שמעי!” אבל דבקה לשונו לחכו. היא כזאת זקופה; צעדה כה אטי ובוטח, ושערה כה שחור. יקרא, לא תפנה. ואם תפנה, ותנעץ בו עינים מצומצמות, מה יאמר? לא, לא. לא עמד בו לבו.
עובר שמוליק ואומר: “אלי! מה אתה עומד פה כמו בשמירה?”
שמוליק ידיד טוב. אומר לו אלי: “ראית את זאת?”
“איזו?” שואל שמוליק.
“ההיא עם החצאית היריקה והחולצה מצבע לימון ושער שחור.”
“אה,” אומר שמוליק, ומגרונו קופצת קריאה “יודית!” הנשמעת מעבר להרי חושך. אלי מסמיק, מסכן, אבל אינו בורח, כי אין רגליו נשמעות לו.
הזאת-היא פונה, רואה את שמוליק, ומחייכת. שמוליק רומז לה בידו כי תקרב אליהם.
“יודית,” אומר הוא לה משקרבה עד לתחום של דיבור נורמאלי, “את רואה את השמנדריק הזה? בחור זהב. שמו אלי, והוא מת להכיר אותך.”
כך, פשוט מאד. אין כמו שמוליק! כושר התמצאות. זהו.
אבל אחר כך אין הענין כל כך פשוט. במהרה חש אלי כי יודית כבר יודעת שהוא פחדן. וזה כלל לא נוח. אמנם אין היא מעירה לו כלום. אבל ברור מה היא חושבת. כשהוא בא אליה הביתה, ושם כולם מסרן מעלה ובכלל, כולם בטוחים בעצמם, ורק הוא כך, נורא לא עושה רושם. יודית, שנערה פקחית היא, כיצד לא תרגיש?
הולך אלי ברחוב דיזנגוף, מהורהר ומוטרד. עובר שמוליק ואומר: “אלי! מה אתה הולך פה כמו בלוויה?”
שמוליק ידיד טוב. אומר לו אלי: “שמוליק, אין לי תקוה. שמוליק, אני פחדן, וחסל. אין לי תקנה אלא כשאתאבד.”
“אה,” אומר שמוליק, “יודית?”
“כן,” אומר אלי. “איך תוכל יודית לאהוב פחדן? זה אבוד.”
מחליק שמוליק את שפמו, “מ,” אומר שמוליק. “מ!” את יכול לראות מבעד למצחו המתערפל ולעינו הימנית המצטמצמת קמעא כי מוחו הגאוני פועל.
“מ,” אומר שמוליק. “מ! אלי, יש עצה. אתה תעשה עליה רושם. אחת ולתמיד. אמיץ לב בגבורים. כזה אתה. תראה. היא תשוכנע.”
התכנית של שמוליק פשוטה מאד. רק גאון כשמוליק יכול להמציא תכנית פשוטה כזאת: אלי יזמין את יודית לקולנוע. שמוליק ועוד שנים מהחברה ילכו גם הם, וישבו באולם בלי שתרגיש בהם יודית. יהיה חושך הכל רתוקים לסרט. פתאום קופץ שמוליק וצועק “אוי!” קופצים גם שני עוזריו ומתחילים לרוץ אל הפתח. הקהל רואה שלושה רצים, מתחילים כולם לרוץ. כולם? לא! אלי יושב בשקט, ומחזיק בידה של יודית. ויודית נוכחת כי גבור הוא. פשוט, לא?
אלי מוקסם. אלי מסכים.
הולך אלי ומזמין את יודית לקולנוע. (את הכרטיסים הכינו בעוד יום). יושבים באולם. חושך. סרט טפשי. אלי מתחיל להתעצבן. פתאום שומעים “אוי!” כזה נוקב תקרות. איש רץ במעבר אחד. שני אנשים רצים במעבר האחר. הקהל מתרגש. קמים, מתחילים לרוץ. צועקים “מה קרה?” אחד צועק "שריפה! נשים צווחות.
גם יודית קמה. נבהל אלי. כולם רצים, אולי באמת קרה משהו. תפס בידה של יודית, ורץ גם הוא אל הפתח. –
אחרי זה הסתגר ולא נראה ברחוב כלל. יום, יומיים, חשב איך יתאבד. והנה בא אליו שמוליק ואומר: “מה זה שאין רואים אותך? יודית שואלת עליך. אומרת איזה בחור אמיץ אתה, ואיך הצלת אותה אז בקולנוע.”