דו"ח על התקריות האנטישמיות בפרס
שושן הבירה, באדר
קשה לצייר תמונה של התעלמות כה מוחלטת. אישי צבור מחוגים שונים אמנם הואילו להודות כי בימי המשטר הקודם היו אי-אלה תקריות מצערות, אך מאחר שהאחראי להן, ראש הממשלה דאז המן האגגי, כבר נתלה, והממשלה החדשה משלמת פיצויים, אין הם חושבים שכדאי לחטט בענין.
כדי לתהות על שרשי המקרים הלכתי לפי הכלל שרשאֶ לה פ’אם, ופניתי אל מר הגי שומר הנשים, פקיד גבוה בממשלת פרס בדרגה סריס, העומד בראש המוסד הנקרא קלט הבתולות, וניסיתי לברר אצלו מה קרה.
מר הגי, גבר נאה, גבה קומה ורחב כתפים, אמר לי בבאריטון צלול: “הואל נא ושב, אדוני.” אמרתי לו: “התרשה לי, אדוני, שאלה אישית?” הוא חייך ואמר: “שאל.” אמרתי: “לפי הידוע לי, פקיד בדרגת סריס יש לו קול דק.” הוא צחק ואמר: “אמנם אני סופראנו, אבל רק כשאני מזמר באופרה, למשל את תפקיד סיבל בפוסט,” והוא זימר לי “אֶן דו בזאֶ.”
לדבריו החלו התקריות בשביתת הסניף של איגוד הנשים בהרמון המלך. מחשש פן תקיף השביתה את כל הארץ נקטה הממשלה אמצעים דראסטיים. במהומה נהרגה מארגנת השביתה, הגברת ושתי (לענין נסיבות המוות מונתה ועדת חקירה, אך כרגיל טרם סיימה את עבודתה), ואז נמצא פנוי תפקיד מלכת היופי של פרס, שהגברת ושתי החזיקה בו בזכות הותק.
פה הפסקתי את מר הגי בשאלה: “לשם מה בעצם צריך המלך נשים כה רבות?”
מר הגי חייך חיוך עגום, נאנח ואמר: “מלכה זה תפקיד חשוב מאד, וגם נושא אפשרויות שחיתות. רצינו למנוע מונופול, ובכן נשא המלך אשה שניה. אבל הנשים עשו קארטל, ובכן הבאנו עוד נשים, והחלה תחרות בינינו לאיגוד המקצועי: אנחנו ממהרים להוסיף נשים והם ממהרים לארגן אותן. עד שפרצה השביתה. הן תבעו תעסוקה.”
אחרי ששקטה המהומה, הוסיף מר הגי לספר, החלה העתונות הפופולארית תובעת ממלאת מקום לושתי, כדי שאפשר יהיה לשלוח אותה לצרכי המגבית באמריקה.
בחסות העתון “סרורי ביום”, בטאון מפלגת הסריסים, הוכרז על תחרות מלכת היופי. החלו גברות זורמות לשושן מכל הארץ, וכבר נעשו בעיה סוציאלית, ביחוד משום שאחריהן הזדנבו הגברים, וזה היה בניגוד למדיניות של פיזור האוכלוסיה. היו גם חששות מוסריים מסוימים, ובכן הוקם המוסד הזה, קלט הבתולות או בלשון פופולארית בית הנשים, ואני מוניתי מנהלו.
מה אגיד לך, אדוני? זה היה כלוב מלא עוף. שער בנפשך פנימיה של נערות מוגדלת פי שבעים ושבעה, ותבין. יותר משטיפלתי אני בהן, טיפלו הן בי. ראיתי כי עוד מעט והתמוטט, וביחוד כשהחלה אשתי לבשל לי ארוחות שהכלבים מאסו בהן. שלחתי תזכיר אישי למלך ותבעתי טיפול דחוף במצב. המלך הבין את מצבי ומינה פקידים למיון המועמדות. אבל אלה, כדרך פקידי ממשלה, מיינו בעצלתיים. אז פנה ראש הממשלה אל הצבור וביקש מתנדבים. תחילה באו רק מעטים, אבל משהוברר כי אין התפקיד מצריך ישיבה בנגב, רבו הבאים. במהרה הצלחנו בכוחות משותפים לסנן כמה רבבות גברות ונשארו רק כמה אלפי מועמדות.
ועתה התעוררה הבעיה הגדולה. חבר השופטים הזה משוחד כולו, ובכן לא יכלו למסור דו"ח פה אחד. הם מתמקחים על מפתח ואני צריך לטפל בכל הברווזות. מאסתי בענין ושוב פניתי אל המלך. הוא הואיל להודיע כי מוכן הוא לבדוק את המועמדות בעצמו. היה ברור לי כי עד שיסיים את הבדיקה תגענה רבות מהן לזקנה, ובכן החלו דיונים בדבר התור.
היו בין המועמדות כמה קבוצות. קבוצה אחת, שכללה בעיקר סטודנטיות למשפטים, תבעה תור לפי אלפבית. מיד שינו כולן את שמותיהן. שרה נעשתה לאביבה ושיינה ביילה נעשתה לאורורה והדסה לאסתר. כולן באלף. אז תבעו שהתור יהיה לפי שמות המשפחות. מיד נעשו כולן אלון, אברהמי, אבודרהם, אבראקאדאברה, אהרנסון אברביה ואביחיל.
קבוצה אחרת תבעה תור לפי הגיל, אבל משנודעה ההצעה נמצא כי אין אף אחת המוכנה להיות ראשונה, ואף כי נגלה כי לרבות מהן טרם מלאו שש עשרה.
“באמת בעיה קשה,” אמרתי. “מה עשיתם?”
לפי מר הגי, זאת עשו: המלך התערב בענין ותבע תור לפי התואר. היתה צעקה גדולה. איגוד הנשים טען כי זה מעשה אי-סוציאלי, ומנוגד לחוק הדמוקראטי של שוויון ההזדמנויות. “אה!” אמר מר הגי. “פתרנו את הענין בצורה מקורית מאד. סידרנו את התור לפי פרוטקציה.”
“פרוטקציה של מי?” שאלתי.
“של המלך, כמובן. הדסה היא אסתר מצאה חן בעיניו, ובכן הקפצנו אותה לראש התור, והיא נבחרה מלכה.”
אבל היא יהודיה, ובין המועמדות היתה אחת זרש שבעלה קיווה להיפטר ממנה בדרך זאת. משלא הצליח, והכלבתא הוסיפה למרר את חייו, נעשה ממורמר, ויסד מפלגה אנטישמית, שסיסמתה “היהודיות תמיד בראש התור!”
בקולות הנשים גם זכה ברוב.
כשניצחה אותו אסתר במאבק הדיפלומאטי, נקמה בו והעמידה אותו ראשון בתור לתליה.
“התרשה לי עוד שאלה אישית?” אמרתי.
“שאל,” אמר.
“איך נעשה אדם סריס?”
מר הגי חייך ואמר: " גם זאת פרוטקציה."