(במדבר כ"א)

במתת אלוהים המיוחדת, בכושר האמנות, יש מסודו ומסגולתו של “נחש הנחושת”:

הליכתו של האדם אל… היא דרך המדבר. בוער באשו הסנה ואינו מאוּכּל, ומלפפים גם הנחשים־השרפים. והמה לא רק על עקבו של האדם כרוכים: לחישתם ותבערת ארסם בו היא!

ו“עשה לך שרף ושים אותו על נס”.

והנחש העשוי הזה, המלאכותי, סגולת־פלאים בו:

האדם העושהו, המגלמו וצר צורתו, מוציא תוך כדי עשייתו זאת את נפשו־חיותו של הנחש החי, השף ונושך ומטיל ארסו זוהמתו – ורפא לו לאדם.

ולא רק לאדם העושהו, לא רק לו לבדו, אלא –

“והיה כל הנשוך וראה אותו וחי!…”

וכל מלאכת־מחשבת אשר ככה בה, היא היא אשר לה ייאמר בלשון הקודש: “אמנות טהורה!”

ומעתה אם ישאל השואל: היש אמנות עצמית ישראלית, ומה היא? אף אתה אמור לו:

־ האמנות אשר בה הסוד והסגולה של נחש הנחושת אשר עשה משה ושם על נס לפני עם ואדם בדרכם אל…

היא האמנות הצרופה המקורית הישראלית!

היא היא זו! היא וסימנה ההוא המובהק –

מאז ולדור ודור! – – –