ישבנו בחבורה אל שולחן בבית קפה בורשה. ניגש אלינו זה שהיה ידוע ברבים בתואר שבו היה מציג עצמו: “זמר מוסמך”, אדם גלמוד, חניך עיירה, יודע ספר, שלאחר איזו הסתבכות שלו בקונסרבטוריה־לזמרה שבה למד, “נתן בכוס עיניו”, והיה מחזר על המטבחים והמסבאות ההמוניים ושר שיריו בפולנית ובאידיש.
ניגש אלינו, הציג עצמו כדרכו, וכשנשאל איפה הוסמך ומה רשום בתעודתו, לא הרגיש בלעג שבשאלת השואל, בעיניו נצנץ ברק והוא סיפר:
– לפני שנים אחדות נכנסתי אל האוסטרובצאי. הלל צייטלין שלחני אליו. שאלני עלי ועל מעשי. אמרתי לו שאני זמר, שר לפני המוני־העם העמלים. “והיכן – שאלני – אתה שר לפניהם?” אמרתי לו, שאני שר לפניהם במקומות שהם מצויים שם בערבים ובימי־פגרא. – “ומה מעשיהם שם?” עניתי בפסוק: “תנו שיכר לאובד ויין למר נפש ישתה וישכח רישו”. – “ואתה בא לשם?” לא כיחדתי. אמרתי לו: “רבי, וכי אני מי? לא מר נפש? לא אובד?” תמה: “אתה הרי שר?” אמרתי לו: “רבי, גם השירים שאני שר הם השיכר והיין לשכוח”. השהה עלי מבטו בעצב ושאל: “ומה התכלית?” לא עניתי. וכי מה יכולתי לענות לו?
והוא אמר אלי: "כשאדם מר־נפש ורואה עצמו אובד, הוא בא, חלילה, לידי כך שהוא מקלל את יומו. וכשאדם – אפילו אדם אחד בעולם, עומד ואומר, חלילה, “ארור יום איולד בו” – אין שמחה לפני הקדוש־ברוך־הוא לא בעולמו שברא, ולא בחיים שהוא נתן לבריותיו. וכשהקדוש־ברוך־הוא, כביכול, עצב, כמו שנאמר – “ויתעצב אל לבו” – כל העולם שקוע בעצבות. וחוזר חלילה.
ומה יש לעשות? יש לקחת את מר הנפש, לפייסו, לחיות את נפשו שידע ויחוש שאין כלל אובד, חלילה, בעולם. ותוך שמחיים את נפשו מעמידים מעט יי“ש, שרים שיר, מודים ומברכים ל”מלך העולם", למי “שהכל נהיה בדברו” ובזה גורמים גם לו, כביכול, קורת־רוח. וכשיש שמחה לפניו, יש שמחה בכל העולמות.
כך אמר אלי. והוא – כמו שאני מספר לכם – קם, ניגש לארון, מוציא רקיקים ויי"ש, יוצק, נותן לי ואומר:
– קח, קח! שתה!
ידי רועדת, ואני לוקח, מברך בקול “שהכל נהיה בדברו” והוא עונה אמן. וב“לחיים” אומר הוא לי:
־– אם אתה יכול ורוצה לשיר – שירה! אך לא חלילה כדי לשכוח. אלא לזכור! תמיד לזכור ולהזכיר שאין חס־ושלום אדם אובד בעולם. שום אדם!
כך אמר לי האוסטרובצאי. ומה? לא מוסמך? לא תעודה?…
שאלנו: ואתה זוכר?
– זוכר! תמיד זוכר! זוכר וגם מזכיר!
– מזכיר? איך?
– הנה… תשמעו…
התייצב. חיכך בגרונו, פתח פיו, הוציא קול –
ושני מלצרים פולניים מיהרו אליו. תפשוהו. אחד מושכו מלפניו ואחד דוחפו מאחוריו כשהוא מצעק:
– זמר! מוסמך! אין לכם רשות!
– שמענו, שמענו! שם, בחוץ, מעבר־לדלת תספר זאת!
ומשם, מהחוץ, מעבר לדלת, עוד הלכה זעקתו:
– זמר מוסמך! אין רשות! אין לכם רשות – – –
ישבנו בחבורה אל שולחן בבית־קפה בורשה – – –