בין הבלתי־מאמין האומר: “כל היש, כל ההוויה כולה – ובכלל זה, כמובן, אני עצמי – הכל הכל עומד לפני כסימן־שאלה אחד יוקד. אך מה אעשה ותשובת־האמונה אינה כפויה עלי לא מכפיון חושיי ולא מכפיון שכלי” – בין הבלתי־מאמין הזה ובין המאמין באמונה־חיה יש שפה משותפת – הלא היא שפת־הסתרים אשר ללבב אנוש.
אולם בין אלה השניים ובין הבלתי־מאמין האומר: “אני איני מאמין, ואני גם איני זקוק ל”היפותיזה ההיא" – בין אותם השניים ובין זה אין שפה משותפת, כי שפתו של זה היא ממחוז שמלבר למחוז האדם.
ואל תתמה: “והוא היכן למדה?” אכן, הוא עצמו אינו שומע שפתו זו.