בַּחֲדָרִים הָרֵיקִים הָאֵלֶּה הוֹיָה תּוּגָה אִלֵּמָה.

הַוִּילוֹנוֹת מוּרָדִים, הַחַלּוֹנוֹת סְתוּמִים אֲטוּמִים,

וְרוּחוֹת מֵאֵי־מִזֶּה פוֹרְצִים וְנוֹשְׁבִים עֲגוּמִים –

לֹא מִבַּחוּץ הֵמָּה בָאִים, מִבַּיִת מִתְחוֹלְלִים הֵמָּה.

הֵרָגְעוּ וָנוּחוּ… לָמָּה כֹה רוֹגְשִים אַתֵּמָּה?

וְלָמָּה תָהִימוּ בְאָזְנַי, הוֹי, הֵדִים עֲמוּמִים?

עַל אַהֲבָה, אֲשֶׁר פֹּה יָדַעְתִּי, תָּהִימוּ, וַעֲלוּמִים –

קַמְתֶּם מִן הַמֵּתִים לְנַחֵם וְתַהַלְכוּ אֵימָה…

בַּחֲדָרִים הָאֵלֶּה, נִכְנַסְתִּי הַלַּיְלָה בְמִקְרֶה,

הָיִיתִי לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים, בְּתוֹר זָהָב שֶׁעָבָר,

וְשִׁקַּרְתִּי לְאִשָּׁה, וְאִשָּׁה – אַף הִיא לִי פֹה שִׁקְּרָה;

אָמַרְתִּי שֶׁלֹא אֶעֶזְבֶנָּה כָּל־זְמָן אֲשֶׁר אֶחִי,

כֹּה אָמְרָה אַף הִיא לִי, אַךְ לֹא שָׁמַרְנוּ הַדָּבָר.

בַּחֲדָרִים הָרֵיקִים הָאֵלֶּה – מִי זֶה מַכֵּנִי לֶחִי?