הֲתִזְכְּרִי הָעֵץ כִּי כֹרַת, גַּם עֳבִי הָיָה לוֹ וְגֹבַהּ –

קָרַבְנוּ אֶל הֶחָלָל וַנִּרְאֶה אֶת לְבָבוֹ – רָקָב.

לֹא הָיָה תוֹכוֹ כְבָרוֹ… אִי־אֵמוּן אוֹתִי תָּקַף

לַעֲצֵי הַיַּעַר

כֻּלָּם, אֶת כֻּלָּם אָכַל עָשׁ, וְאֵין שֹׁוֶה

לְהַנִּיחָם, גַּם לְכָרְתָם אֵין שֹׁוֶה… מַה בֶּצַע וּמַה טּוֹבָה

בְּבַיִת מֵהֶם כִּי יִבָּנֶה? תּוֹלַעַת תְּחִי, תִּבְאַש בִּסְדָקָיו,

וְגַם הָאָדָם בְּקִרְבּוֹ יֵשֵׁב… אָדָם גֵּאֶה שֶׁזָּקַף

אֶת רֹאשׁוֹ כְאִילָן… עָשׁ אֶת עָשׁ יֹאכַל לָשׂבַע.

יָצָאתִי אֶת הַיַּעַר וְנִמְלַטְתִּי הַעִירָה, מִן הָעִיר

שׁוּב נַסְתִּי לַיַּעַר… וְכֵן חוֹזֵר חָלִילָה, חָלִילָה…

נָע וָנָד בְּאֵין מִקְלָט וּמוֹצָא, וּכְסוֹבֵב עַל צִיר –

“קַיִן!” כֵּן תִּגְעֲרִי בִי – “הוֹי, קַיִן, בְּאֶרֶץ נוֹד!”

קָטֹנְתִּי מֶנּוּ… לָהּ אַעַן, לֹא אָנֹכִי כָרַתִּי הָאִילָן,

וְאֶת הֶבֶל, אֶת הֶבֶל אָחִי לֹא הָרַגְתִּי עוֹד.