הֲתִזְכְּרִי: אֶל מוּל פְּנֵי הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ

עָמַדְנוּ שְׁנֵינוּ וְהִבַּטְנוּ נִכְחֵנוּ מַעֲרָבָה –

אֶת הַשָּׁמַיִם כֻּלָּם אָחֲזָה לֶהָבָה,

הִתְאַבְּכָה גֵּאוּת עָשָׁן וְאֹדֶם־דָּם וָרוּחַ.

עַל לוּחַ לִבִּי אָז תַּנִּיחִי רֹאשׁ, הַנָּאוָה –

נָח רֹאשֵׁךְ עֲלֵי לִבִּי, אַךְ לִבִּי לֹא יָנוּחַ,

עוֹד יָדִי תוֹמְכָה בָךְ וּמֶבָּטִי – הוּא שָׁלוּחַ

אֶל הַרְרֵי הַפְּלָדָה, לְתִלֵּי אֵשׁ רְבָבָה.

לֹא שָׂבְעָה עֵינִי – רְאִי! לָהּ אֶקְרָא בְצַהֲלַת פֶּרֶא,

אָנֹכִי לוֹהֵט כֻּלִּי, לִחֲכַתְנִי לַבַּת־יָם,

גַּם נָגְעָה בָךְ… וְאִם תִּתְמְהִי לִי: “מַה יֵּשׁ?”

דְּלֵקָה נָפְלָה בָעוֹלָם! אָז תִּקְרְאִי לִי: “נֶירוֹ!”

קָטֹנְתִּי מֶנּוּ… לֹא אֲנִי הִצַּתִּי רַע הָעוֹלָם שָׁם,

ונֶירוֹ – בְּעֶצֶם יָדָיו הִצִּית בְּרוֹמִי אֵשׁ.