שאלת “צדיק ורע לו ורשע וטוב לו”, היתה, כידוע, אצל קדמונינו שאלת־השאלות שבה באו לידי ביטוי ומיצוי כל שהחריד והסעיר את מוחם ולבם “בסדרו־של־עולם” לכל שעמד ולכל שנעשה בו לעיניהם.
ואנחנו עתה, מה נענה אחריהם?
אנחנו עתה נענה: לוּ היה זה סימן היכר לצדיק שלו רע בעולם, וסימן היכר לרשע שלו טוב בעולם, כי אז יכול אברהם אבינו לעמוד עתה בלבו של עולמנו ולטעון טענה שעליה אין עירעור: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” הבעבור אילו ל"ו רשעים נסתרים תרתיח עולם שכולו צדיקים?… הייתכן?
אם לטוב ואם למוּטב – אנחנו “בגרנו”! והשאלה במטבע קדומה זו שלה: “צדיק ורע לו רשע וטוב לו” – לא היא הממצה עוד, ולא היא שמבטאה את אשר טפח על פנינו אנו, הציץ בעינינו והיכה את לבנו. ואם לביטוי ממצה – אין אני יודע נאות בשבילנו יותר מזה שנחרת בזכרוני עוד מימי ילדותי, בנסעי פעם ברכבת עם אבא. לאחר שהוא סח עם בן־לווייתו שיחה ארוכה שלא תפסתי בה דבר, ישבו שניהם ושתקו שתיקה ממושכת. אחר פתח בן־הלווייה את פיו ואמר:
– לא טוב, ר' הירש, לא טוב!
נענה אבא ואמר: מה משמע לא טוב? מאד לא טוב!
נענה בן הלווייה ואמר: מאד, מאד לא טוב! מאד, מאד!
וכן התמו – – –
אלא שהם אחר כך עמדו להתפלל מנחה – – –