… ויהי כי קרהו אשר קרהו ועבר עליו מה שעבר – ויותר לבדו וישב קודר ומשמים. השמים אשר על ראשו נחושת והארץ אשר תחתיו ברזל, ונפשו בו יבשה אין כל.
וכי ארכו לו הימים, ויימלך בלבו ויאמר:
בעל־כורחי אני חי ובעל כורחי אני צריך לאורחות חיים. ואין אורחות חיים בלי “דברות־חיים”, אם עשרת ואם לא עשרת. ולמען לא יהיו אלה פורחות באויר, הן יש לחרות אותן חרות על לוחות. אך המחצב לאלה הלוחות היכן הוא?
קם והלך לבקש את המחצב. הלך ונע, הלך ונד. פגע באדם אחד. סח לו מה שסח ושאלו מה ששאלו.
אמר האיש: יודע אני על מחצבם של הלוחות ההם, שבין שנשברו ובין שנגנזו, אצלנו יצאו מכלל שימוש.
– ואי היא אותה המחצבה?
הוציא האיש ספר, שגם הוא יצא מן השימוש, וקרא הימנו:
“ומהיכן פסל את הלוחות? אמר ר' לוי: מתחת כסא הכבוד” (תנחומא, עקב).
והיכן הוא אותו כסא־הכבוד?
גיחך האיש: כסא הכבוד? הלא הוא שם… בגבהי המרומים. בשמים.
נתמלא ההילך זעם: בגבהי מרומים אלה, ב“שמים” הללו שהאדם מבקיעם, מאבד בריקותם משקלו ו… ו…
לא הספיק לומר מה שהיה אתו לומר, עד שהלז טפח לו על שכמו ואמר: עכשיו עמוד, גבר עמיתי, ונצחק שנינו.
הלך לו הלאה ונע, הלך ונד. פגע באדם אחד. סח לו מה שסח ושאלו מה ששאלו.
אמר האיש: יודע אני על מחצבם של הלוחות ש…
עוד הש… על לשונו, וההילך שיסעו: רצונך לומר: “כס הכבוד, גבהי המרומים”?
– לא – ענה האיש – להיפך!
הוציא גם הוא אותו הספר וקרא!
“ומהיכן פסל את הלוחות? אמר ר' יוחנן: מתוך אהלו ברא לו מחצב ומשם חצב” (תנחומא שם).
זעם ההילך: מחצב מתוך אהלו? מ“המרתף” שלמטה? מרתף זה שנתגלע עתה לעצמנו בכל שמשוּכן ומתערבל ומתנחשל בו, ושמתוכו, ממחתרתו, מגיחים ועולים ו… ו…
לא הספיק לומר מה שהיה אתו לומר, עד שהלה טפח לו על שכמו ואמר: עתה עמוד, גבר עמיתי, ונצחק שנינו.
אם באמירת שלום ואם לא באמירת שלום נפטר הימנו והלך הלאה, הלוך ונוע הלוך ונוד. פגע בעוד אחד. סח לו מה שסח ושאלו מה ששאלו.
נעץ בו האיש עיניו ואמר: תמה אני עליך: אתה משוטט, תועה ומבקש, ואין אתה נותן דעתך על ה“יש” שעמדך.
ומה הוא אותו ה“יש”?
עמד האיש כאמן פדגוג זה שמרים בפני תלמידו את החרס כדי שהלז ימצא מעצמו את המרגנית שתחתו – עמד ושאל:
– מה למעלה ממך אתה יודע?
– יודע! למעלה ממני אותם גבהי־המרומים, אותה ריקות השמימית ש…
– ומה למטה אתה יודע?
– יודע! למטה ה“מרתף”! זה המרתף האפל ש… ש…
– ומה ביניהם אתה יודע?
– ביניהם – אני! אני בהכרת כל עצם קיומיותי זאת, קיומיות שתומה, מאונסת, שמן התוהו באה ובתוהו ניגרת, כלה ואובדת.
ועתה – אמר האיש – עמוד והשתאה לעצמך: כך ה“יש” שעמדך, ואתה משוטט ונע ונד לבקש?…
נטלו שניהם עצה זה מזה, ונמנו וגמרו:
– יהי זה ה“יש” שעמנו לנו למחצב: ממנו נפסול לוחות הדברות, נביאם לישובו של אדם. אחד ממנו יהיה נביא ואחד כהן – – –
אמרו ועשו. באו לישובו של אדם. קראו עצרה, קידשו חג. חג מתן הלוחות. ויבנו במות, ופרחי־כוהנים בעבודתם, ולויים בשירתם ובזמרתם, וקול ההמון בריעו: “אלה לוחותיך!”…
וישבו לאכול ושתוֹ –
ויקומו לצחק – – –
הוי, משה! משה איש האלוהים, למה אתה בושש לבוא? הטרם תדע כי – – –
הוי, איש האלוהים – אַיך? אַיך?…