עֶזְרָה בִּשְׁעַת הַדְּחַק –אֵין שַׁי יָקָר מִמֶּנָּה.
אַךְ לֹא כָּל אִישׁ וָאִישׁ בְּשֵׂכֶל יוֹשִׁיטֶנָּה.
אוֹי לְעֶזְרַת טִפֵּשׁ טוֹב-לֵב:
הוּא מְסֻכָּן מִכָּל אוֹיֵב!
הָיֹה הָיָה אָדָם, תּוֹשָׁב פִּנָּה נִדַּחַת,שֶׁחַי חַיֵּי פָּרוּשׁ, הַרְחֵק מִן הַבְּרִיּוֹת.
אָמְנָם עַל בְּדִידוּת רַבַּת שַׁלְוָה וָנַחַת
כּוֹתְבִים הַפַּיְטָנִים דְּבָרִים יָפִים מְאֹד –
אוּלָם לֹא כָּל אָדָם מֻכְשָׁר בָּהּ לַעֲמוֹד.
תַּגִּידוּ: "וְהַיְקוּם? וְכָל חֶמְדּוֹת הַטֶּבַע?
נוֹי דֶשֶׁא רַךְ
וּפֶלֶג זַךְ
וְחֵן חֻרְשָׁה וָגַיְא וָגֶבַע?"
אֵין לְהַכְחִישׁ, כָּל זֶה נִפְלָא!
אוּלָם בְּאֵין לָאִישׁ לְמִי לוֹמַר מִלָּה –
גַּם תִּפְאַרְתּוֹ שֶׁל נוֹף-הַחֶמֶד
תִּהְיֶה סוֹף-סוֹף מְשַׁעֲמֶמֶת.
וְכָךְ אֲפִילוּ הַפָּרוּשׁ:
גַּם לוֹ חָבֵר הָיָה דָרוּשׁ.
אָכֵן, בִּגְבוֹר בַּלֵּב גַּעֲגּוּעִים וָצַעַר,הָלַךְ לוֹ הַגַּלְמוּד לַיַּעַר הַקָּרוֹב.
אַךְ מִי, מִלְּבַד חַיָּה, אֶפְשָׁר לִמְצוֹא בַּיַּעַר?
וּבֶאֱמֶת: פָּגַשׁ הָאִישׁ בְּדֹב.
מַה לַּעֲשׂוֹת? מֵסִיר הוּא אֶת הַכּוֹבַע
וְקָד לַדֹּב קִידָה כַּהֲלָכָה.
הַדֹּב, כְּטוֹב לִבּוֹ בַּשּׂבַע,
מוֹשִׁיט לוֹ כַּף, מֵשִׁיב בְּרָכָה.
לְאַט-לְאַט בֵּינָם בְּנַחַת
שִׂיחָה נִלְבֶּבֶת מִתְפַּתַּחַת:
קִצּוּר-הַמַּעֲשֶׂה: הֵם כֹּה נִתְיַדְּדוּ
שֶׁמִּנִי אָז לֹא נִפְרְדוּ.
חָלַף הַשִּׁעֲמוּם. תּוֹר עֹנֶג וְשִׂמְחָה בָּא.קָשֶׁה לוֹמַר, עַל מָה שִׂיחָה בֵּינָם נָסַבָּה:
הָאִישׁ הָיָה לֹא פַּטְפְּטָן,
וְגַם הַדֹּב – דַּבְּרָן קָטָן;
אוּלָם דָּבָר אֶחָד בָּטוּחַ:
רַבָּה הָיְתָה קֹרַת-הָרוּחַ
שֶׁל נְזִירֵנוּ מִן הַדֹּב:
דֹּב זֶה – יִיקַר לוֹ מִכָּל רֶוַח,
וְאֵין כָּמוֹהוּ רֵעַ טוֹב.
בְּיוֹם מִן הַיָּמִים טִיֵּל אוֹתוֹ הַצֶּמֶדבַּיְּעָרוֹת וּבַשָּׂדוֹת,
בָּעֲמָקִים וּבַגְּבָעוֹת –
טִיּוּל מָלֵא עִנְיָן וָחֶמֶד,
אַךְ מְעַיֵּף מְאֹד, כִּי רַב
הָיָה הַחֹם וְהַשָּׁרָב.
רָאָה סוֹף-סוֹף הַדֹּב, כִּי הַפָּרוּשׁ יָגֵעַ,
עָמַד וְסָח לוֹ בְּחֶמְלָה:
"שְׁכַב וַחֲטֹף שֵׁנָה קַלָּה,
וְאָנֹכִי אֶשְׁמוֹר עָלֶיךָ,רֵעַ!"
לֹא הִתְוַכֵּחַ הָאָדָם,
שָׁכַב, פִּהֵק – וְחִישׁ נִרְדַּם.
וְדֻבִּיאֵל מַשְׁקִיף, כְּמוֹ זָקִיף מִלְמַעְלָה;גַּם עֲבוֹדָה בִּן-רֶגַע נִמְצְאָה לוֹ:
עַל אַף הָרֵעַ הָאָהוּב
הוֹפִיעַ זְבוּב.
גֵּרְשׁוֹ הַדֹּב – אוּלָם אֵין נַחַת:
הַזְּבוּב חָזַר לוֹ אֶל הָאַף.
אֵינוֹ מַרְפֶּה – כָּזוֹ סַפַּחַת!
– “טוֹב-טוֹב”,
חוֹשֵׁב אֵפוֹא הַדֹּב:
“חַכֵּה, פִּרְחָח, חַכֵּה-נָא רֶגַע!”
כָּאן, בְּלִי הוֹצִיא מִפִּיו אַף הֶגֶה,
תָּפַס הוּא אֶבֶן-חַלָּמִישׁ,
בְּעֹצֶר-נְשִׁימָה גָּחַן אֶל רֹאשׁ הָאִישׁ,
כִּוֵּן יָפֶה לַזְּבוּב, שֶׁנָּח כְּבָר עַל הַמֶּצַח,
וּבְכָל הַכֹּחַ – הַךְ!
וּבֶאֱמֶת קָלַע בְּאֹפֶן כֹּה מֻצְלָח
שֶׁיְּדִידוֹ נִשְׁאַר לָנוּחַ שָׁם לָנֶצַח.