כבר שנים שחוה אלברשטיין עושה לי את השבת, ומלווה אותי בשעה החביבה עלי בכל סוף שבוע, בקבלת שבת פרטית. לשיר שלה “געגועים” יש משנה תוקף עכשיו
“ובשבת בבוקר אין למי לצלצל/ ולספר איך עברה ההופעה/ ואבא לא שואל, היה קהל?/ ואמא לא אומרת, את נשמעת עייפה/ וכשכותבים עלי איזו מלה רעה, אני עדיין חרדה/ שאבא לא יקרא, שאמא לא תדע,/ רוצה להיות ילדה טובה…”
כבר שנים שחוה אלברשטיין עושה לי את השבת, ומלווה אותי בשעה החביבה עלי בכל סוף שבוע, בקבלת שבת פרטית. יום שישי, ארבע או חמש אחר־הצהריים, השטיחים מגולגלים, הכיסאות הפוכים על גבי השולחנות, ואנחנו עומדים בתוך מים. מטלית, מגב, סמרטוט ודלי, ועוד מעט ידיף הבית ניחוחות מבושמים כמו אחרי חפיפת ראש. קרניים אחרונות של שמש, או זרזיפים של גשם, מנמרים את החלון. המוסיקה שמתפשטת בבית ממתיקה את העבודה ומעבירה את הזמן, ויש תחושת סדר ושליטה.
בכל פעם אני בוחרת מוסיקה אחרת ללוות את העבודה, אבל כמעט תמיד היא כוללת גם את הדיסק הזה, “הצורך במלה, הצורך בשתיקה”. ותמיד למשמע השיר “געגועים” אנחנו עוצרים, העיניים מתמלאות דמעות. למודי האובדנים שכבר היו, ואלה שבדרך, ידענו, בכל ימי השישי ההם, שתבוא שבת, ולא יהיה למי לצלצל, ולא נעבור בבית בדרך לצפון, ולא נעצור שם בדרך חזרה, והמרפסת שממנה נופפו לנו לשלום תעמוד, כבמילותיה של אלברשטיין, כמו עריסה ריקה… וכך תמיד בכינו, למפרע, על מה שאין להימלט ממנו.
לפני חודשיים בדיוק, שיתפתי אתכם בתקופה קשה של חיינו, על סף פרידה מאשה יקרה. לא פירטתי, אבל הצעתי שתלכו גם אתם אל הקשישים והחולים שלכם, לחזות בסרט המשותף של חייכם. לדחוף את כיסא הגלגלים על הטיילת, לאכול יחד גלידה, לשאול שאלות. ללמוד מהם את השיעור האחרון: הפרידה מהחיים. עשרות אנשים התקשרו אחר־כך או שלחו מכתבים, כי חשו שזה היה גם הסיפור שלהם.
בשבוע שעבר הסתיים אצלנו הפרק הזה. נעלמה הקוראת הנאמנה שלי, נעלמה מי שקיבלה אותי כבת, ויכלה להתגאות, או להצטער, או לנחם. ונותר רק להתרפק על שעות הרוך והחמלה שהיו בינינו. ובימי שישי הבאים, אזמזם עם חוה אלברשטיין את סופו של “געגועים”: “כל־כך הרבה פנים, כל־כך הרבה אוזניים/ ואין למי לשיר, שרים תמיד לשניים/ וכשהשניים מסתלקים, שרים אל השמים./ אני לא בוכה, רק מתגעגעת”.