לוגו
מעשה אהרון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

משה (עם אהרון באהלו): אמור, מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו את החטאה הגדולה הזאת?

אהרון (בשחוּת הקומה, בעצב־רב): אתה הן יודע את העם כי ברע הוא. והאם לא הוגד לך מה עשה לחור, אשר התיצב בפניו לעצור בעדו, להניאו? ואני – עיני ראו את חור. ראיתיו מוטל. ראיתי דמיו הניגרים.

משה: ונבהלת? חרדת על חייך?

אהרון: לא, משה! לא חרדתי על חיי. אותם הן הפקרתי.

משה: הפקרתם למה?

אהרון: הפקרתים לאשר מר מאלפי מיתות. הפקרתים לנאצת־עד, לכלימת־עולמים, כי ידעתי ואדע: דור ימסור לדור, ואבות לבנים יספרו: “אהרון הוא זה אשר אמר לעם: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם”; אהרון הוא זה אשר פרע את העם לשימצה. הוא. הכוהן. אהרון.

משה: והאם לא האמת יספרו?

אהרון (בשברון): כן. האמת. אך האם טוב, אחי משה, לו עשו גם לי את אשר עשו לחור? לו מצאת גם אותי מוטל על האדמה מדוקר?

משה (נמרצות): אכן! טוב לי לו מצאתי גם אותך בכך. לו אתה, גם אתה, הכוהן, נפלת על משמרתך חלל, בעמדך בפרץ.

אהרון: אך האם זה טוב גם לעם?

משה: והטוב לעם כי כה שיחת, כי כה נפל, ואתה, אתה הכוהן – –

אהרון: אני יודע: חטאתי את ימי. חטאתי את כל חיי, אבל אותו הצלתי.

משה: הצלתו? ממה?

אהרון: משאת עליו גם את העוון ואת האסון הנורא של שפך־דמי, גם דמי אני, דם כוהנו. הצלתיו מהידרדר עוד גם לתהום זו אשר ממנה איך יוכל ויעלה עוד? איך יוכל וירים עוד ראש, וישא פניו? מבוא בזה מנעתיו. פדיתיו בחטאת־חיי. בנאצת שמי וזכרי לעד. זאת ידעתי ואדע. ועלי היא ואשאנה –


משה (מסתכל באהרון. מחריש. אך תיכף כמו מתנער): אהרון, אחי הגדול! אתה אולי צדקת. אך אני… (אינו גומר. נעכב עוד רגע, ואחר נעתק, יוצא בצעדי עוז. ומן המחנה – קול… הקול קול משה, בתוקף בצו):

“איש חרבו על ירכו! איש את אחיו – – – איש את קרובו” – – –

אהרון (מקשיב. משתופף יותר. נאנח. לוחש): משה אחי. אחי הגדול ממני! אתה בוודאי צדקת. אך אני – – – (אינו גומר. עומד דומם. כפוף. נטוי שכם –

והוא לא ידע כי קרן עור פניו).