כל אדם עלי־אדמות הוא שאוּל המשוּח, שאול נושא־הכתר, והוא מרודף מכל בעותי השאול והתהו, והוא מוקף מחנוֹת מבקשי נפשו וטורפי נפשו – והוא אינו יכול לא לשאול לאלוהים גם באורים וגם בחלומות. אך זהו מכבודו של האדם אף מול אלוהים, שאם גם ברגעי־נשימתו־האחרונה יתיצב הוא עליו ויקרא לו – האדם כל עוד נפשו בו יענהו: "תן לי אות שאתה הוא זה! אתה!… כי ירא אנכי מאד פן צלי הוא זה שאותו אראה־כאֵל־רואי. פן צלי הוא זה שאליו אקרא: “ד' צלי על יד ימיני” – – –