– מַה יֵשׁ לָכֶם
בְּ“רַמְבָּם”?
– לֹא חָסֵר מַה יֵּשׁ לָנֻ
בְּ“רַמְבָּם”.
בֵּית חֹלִים זֶה בֵּית מִקְדָּשׂ
סֹךְ רֹאשְׁךָ בְּשֶׁמֶן.
כָּךְ אוֹ כָּךְ מַלְבִּישִׁים הֲרֵי
כְּתֹנֶת אַחֲרֵי.
רְחֹץ בְּשָׂרְךָ לִפְנֵי
יַעֲלֶה רֵיחֲךָ לִפְנֵי
יֹלִיכֻ אֻלַי
יִנְשְׂאֻ אֻלַי.
הַהִתְגַּיְּסֻת. בְּחִירַת הַמִּדָּה
שֶׁל הַמַּדִּים. הַלְּבִישָׁה. הַחֲגֹר.
הַפְּרֹפִיל. הָאִמֻּנִים. יְצִיאַת הפְּלֻגָּה.
מִלְחָמָה. בֵּית חֹלִים.
רְסִיסִים שְׁפְּרִיצִים לֹהֲטִים עַל הַפָּנִים
מִן הַטַּנְק. קְפִיצָה מִמֶּנֻּ. הַלֶּהָבָה
אַחֲרֵיךָ. בִּבְגָדֶיךָ. כְּאַחֲרֵי מְרַגֵּל. וְהָרַגְלַיִם.
וְהַיְקִיצָה. מֻטָב לָלֶכֶת לַיָּם לְרַפֵּא אֶת הָרַגְלַיִם.
בֵּינְתַיִם זֶה. בֵּית חֹלִים זֶה
בֵּית חֹשְבִים. עַכְשָׁוֻת. מִי כְּבָר פָּתַח שָׁם
כְּבָר אֶת הַגֹּ’רָה שֶׁל הַשִּׂנְאָה שֶׁלָּהֶם?
אֶת הַשִּׂנְאָה הָעַצְמִית שֶׁלָּהֶם?
אֹתִי לִלְבָנֹן
לִמְלָאכָה מְלֻכְלָכָה
וְהֻא הָלַךְ לוֹ
לְהַחֲלִיף לְבָנִים.
בֵּינְתַיִם בֵּית חֹלִים זֶה
בֵּית חֹשְבִים. עַכְשָׁוֻת. הָעַכְשֻׁב
הָעַכְשָׁוִי זֹאת אֹמֶרֶת מֹצֵא לוֹ
דֻּגְמָא בָּאֲנִי הַמְדַבֵּר שֶׁל הַתֹּכָחָה.
מִי שֶׁיָּכֹל הַיֹּם אֵלֵינוּ לְדַבֵּר
בְּרָמִים שֶׁל שָׁמַיִם – אִתָּנֻ, אֲנַחְנֻ, אֵלֶּה,
פֹּה, הַיֹּם – תֹּכָחָה בִּשְׁתֵּי מַהֲדֻרֹתֶיהָ
טֶקְסְטִים לֶקֶט חָמְרֵי קְלָלָה – אֹהֵב שִׂנְאָה.
בֶּחָלָל הִתְעֲפֻ נִפְלֵי רָקִיעַ
לֹא הִצְטָרְפֻ לַפְּלַנֶט.
Otto Weininger,
Geschleht Und Charakter.
אֶחָד שֶׁלֹּא יָכֹל לְהַדְבִּיק
אֶת עַצְמוֹ. כְּכָל שֶׁהֻא מִסְתֹּבֵב,
זֶה מִסְתֹּבֵב עִמּוֹ. וְאֶחָד
מֶשִׁי. וְאֶחָד דַּבְּרָן.
עָרִים שֶׁלֹּא בָּנִינֻ, יָשַׁבְנֻ? יָשַׁבְנֻ.
כְּרָמִים שֶׁלֹּא נָטַעְנֻ, אָכַלְנֻ? אָכַלְנֻ.
אָז זֶהֻ. נֻ, אָז מָה? הַמֹּדֶה בַּמַּעֲשֶׂה
אֵינוֹ סֹתֵר אֶת הָעֻבְדָּה.
לֹא רָצִינֻ לְהִתְפַּנֹּת מִסִּינַי. כָּל מָקֹם
שֶׁדָּרְכָה כַּף רַגְלֵנֻ אָהַבְנֻ אֶת הָעֹלָם, אָהַבְנֻ אֶת
הָאֲדָמָה, אָהַבְנֻ אֶת הַמָּקֹם, קַר חַם.
הָאֲדָמָה לֹא אָהֲבָה אֹתָנֻ?
אִשָּׁה עֹמֶדֶת גַּבָּה אֵלֶיךָ וְרֻחַ
מִתְנַשֶּׁבֶת מְרִימָה אֶת שִׂמְלָתָהּ, וְעַכֻּזָהּ בְּתַחְתֹּנֶיהָ.
מְמַהֶרֶת אִינְסְטִינְקְטִיבִית שֹׁלַחַת יָדָהּ
לְאָחֹר לְיַשֵּׁר, בִּבְלִי דַּעַת וּבִבְלִי רֵיאַלִיזְם – אֹהֶבֶת.