מִי שֶׁקָּרָא אֶת הַשִּׁיר עַל הַיָּמִים שֶׁלֹּא

יָשׁוּבוּ – הוּא רָאָה אֶת הַמִּלִּים שֶׁשָּׁלַחְתִּי

לְנַעֲרָה, מִלְעֵיל, תָּו רָפוּי, קָמַץ אַשְׁכְּנַז: “בְּאֵיתָן לָקְחָה לִבִּי”?

וּמֵעַל וּמֵעֵבֶר לַיָּמִים שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ תָּסֵב הַנַּעֲרָה

הַהִיא אֶת פָּנֶיהָ אֵלַי וְתַבִּיט

בִּי וַתִּתֵּן לִי תְּשׁוּבָה

שֶׁמֵּעֹלָם לֹא שָׁלְחָה לִי תְּשׁוּבָה.

כָּתַבְנוּ מִכְּתָב מְשֻׁתָּף אֲנִי וּבֶן דּוֹדִי,

וְחָתַמְנוּ בְּרֶגֶשׁ כְּבוֹדֵנוּ. וּכְשֶׁבָּאָה הַכְּלִמָּה הַמָּרָה

שֶׁל אִי תְּשׁוּבָה, אָמַר בֶּן דּוֹדִי: חָתַמְתִּי וּמָחַקְתִּי.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: חָתַמְתִּי וְלֹא מָחַקְתִּי.

מַה שֶּׁהָיָה בְּחוּץ לָאָרֶץ, נִקְרָא לָזֶה מַאמַאהוּת.

אֶצְלִי זִכְרוֹנוֹת. חִכְּתָהּ חִכְּתָהּ הָאִשָּׁה כָּל הַלַּיְלָה,

לֹא רָצְתָה לִהְיוֹת שֶׁקֶט. הָיְתָה מֵאֲחֹרֵי הַיָּם. יָכֹלְתִּי

לְהִתְעַלֵּם. עַכְשָׁיו בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, זֹהִי הַמְּצִיאוּת לְמַעֲשֶׂה.

יט אב תשלט, 12 אוגוסט 1979