לוגו
דוד פוגל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“לפני השער האפל” – שירים,

הוצאת “מחר”, וינה, 1923, עמ' 80.

הוא היה הראשון לגאולה, והוא אינו כלל וכלל האחרון במעלה. כבר בראשית הופעתו הבדילו מאחרים חיתוך דיבורו: סגורים בלב, מחסום לפה, זהירות פסיעה, טפח עצב, חרדת אומר – כזה היה והווה פוֹגל.

לא בכעס שירתו. ולא בתעתועי שפה. על חבלים לא ירקד. אף לא על חבלי וחבלי לשון. כי חופשי הוא מעבותות מסורה מכאובים. חותמו – הצניעות, דרכו – הפשטות, דברו – דינרו.

על כן כה ימעט בדיבור.

ועל כן מוכרחים ציוריו להיות בולטים ובהירים ביותר. כי נבדל הוא מחבריו בני גילו שסגלו לשירתם את שאונו הדוהר של הכרך ואת ההמולה שבמלת יושבי הכרכים. פוגל הוא אחד השקטים שבתוכנו.

כספרו הקמצן במלים.

בצר לו לא יצעק. ובטוב – לא ירעיש עולמות.

בין חבריו לעת רבים הם הצווחים ככרוכיה בשעה שישכם רמש קטן, והם גם היוצאים במחול אחרי טעמם רק טעם יין בלגימה. גרגר חול אחד בנעל שלהם ומרר את דרך חייהם וצל עשביה אחת יקדיר עליהם את שמשם.

לא כן פוגל.

אף צערו – צער שתקני הוא. רך. פשוט. כי פוגל אינו מורכב ואינו רוכב על הרכבות. אין הוא נאחז, לא במקרה ולא בכוונה, בסבך ההרגשות השונות בקרנות נפשו כשאר אילי ספרותנו, הגדולים עם הקטנים. גם צל של רגש מוליד בו צליל. ואף מחשבה קטנה אינה פסולה אצלו להדות. כי כל שירתו היא רק שירת הדים, לא “מנגינות” ולא “ציקלוסים”, בלי “פואימות” ובלי “סוניטות”. מידות לו משלו. קיצבו מיוחד לו: דופק לב תמים. ואנו מאמינים אף בשעה שהוא נראה כאילו ישנה את טעמו.

כי ראשית כל חוץ מגנסין עוד לא שר איש אצלנו בכשרון כה אמיתי על יגונות הסתרים של העלמה העבריה. על כן אח הוא פוגל לגנסין.

והראיה: השירים 22, 24, 27.

ועוד נמתחים נימים טמירים מגנסין לפוגל: הם נימי הבניות הכואבת והרועדת.

כי רק בזמן האחרון כמעט בשנים האחרונות, התחילה להשמע בספרותנו אנקת הבן העברי שגלה מעם שולחן אביו (בבן ממש ובאב ממש אדבר, בלי כל השאלה). פתאום הרגישו יוצרי תרבותנו (ביאליק, שניאור, שמעונוביץ' ואחרים) כי אי אפשר לו לאדם בלי להרגיש ולכבד את בוקר חייו. אז התחילו באים הזכרונות על הטוב והפשוט והכיסופים לטהור ולישר. כעין נוהם וסעד ביתמות האיומה של האיש ישראל וכעין מפלט לעיקש המעוקש, היושב כצביה ממארת בלב כל אחד ממנו.

בהתדפקות זו על האב, שמצידה ההכרחי יש לה חשיבות תרבותית רבה (כי אוי ואבוי לה לתרבות ממזרות! ומה צר גם על יצירה יתומה!) קדם לפוגל וגם לאחיו הגדולים ממנו גנסין המנוח, כמו שקדם בהרבה תכנים וצללים לכמה סופרים ומשוררים שיבואו עוד.

ראה: השירים 1, 2, 3, 6, 7, 8.

ופוגל עודנו בכלל מושפע הרבה. קצת תגורי, קצת מטרלניק, קצת – אלטנברג וקצת הילה – אולם גם הרבה הרבה “פוגל”.

השפעות! רק מעוותים שאינם ניתנים לתיקון יראים מפניהן, ואשרי האיש העלול לקבל השפעות – ולעכלן היטב.

הבן הסורר ומורה הלא הוא הוא האיש שאינו ראוי ואינו יכול להיות מושפע. לאיש כזה אין באמת כל תקנה אלא ברגימה.

ואצלנו בספרותנו – ואולי גם בחיינו – הלואי ורבי ההשפעות, בין השפעות החוץ, בין השפעות הפנים. אז אולי היתה תרבותנו הנוצרת לעינינו ובימינו יותר עשירה ויותר מעניינת, והרבה יותר חשוב המושפע שיש בכוחו להשפיע מן האיש שחלונות נפשו אטומים.

אך פוגל הוא חוץ מזה גם צעיר. עודנו מחפש לו רב. ודאי ימצא את הקרוב לו באמת. וכל מה שפרם עד עתה מעיד על עצמיות אישית. למרות ההשפעות.

ואשר להשפעות הנן רובן אצל פוגל מן החוץ.

אין הוא שואב מן הבאר כרוה שרי ספרותנו. ואולי יש גם בזה סימן טוב. כי רבים מן המשוררים הצעירים נאחזים כבר יותר מדי בשולי האדרת של רכבי ישראל ופרשיו שבימינו.

אך פוגל – הלואי ולא ירבה לכת אל הבורות הזרים ואל דלייהם.

כי אין לך מסוכן מדלי שהשתמשו בו שפתים זרות. דלי כזה הוא גם מאוס. הלא בו ישקו לפעמים קרובות גם את הגמלים והחמורים.

האם לא טוב מזה הוא לאדם כד משלו?

נראה הדבר, כי יש לו לפוגל כלים משלו. ולי אין ספק, כי גם מעיינו לא יכזיב.

הוא נאמן לעצמו – על כן אפשר להאמין לו.