כְּמֹת שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁל הַבֶּן אָדָם

רֹדֶפֶת נְשָׁמָה קִרְבִּית שֶׁל הַגֻּף בַּבֶּן אָדָם.

כְּמֹת שֶׁמַּעְיָן יֹצֵא לָאֲדָמָה.

רֹדֵף מָקֹם לַחֲזֹר לָאֲדָמָה.

הֹצִיא בָּשָׂר אֲדָמָה מִמָּקֹם אֶחָד

וְשָׁתַל טֹרֶף שֶׁל הַחֻלָה מְקֹם עָפָר בְּמָקֹם אַחֵר, חָסֵר.

נָטַע וְשָׁתַל פַּלְגֵי יָרָק בְּנִתֻּחַ פְּלַסְטִי,

וְכִסָּה אֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ בִּפְּלַסְטִיק. עֲשֻׂיָה אֶרֶץ

מִתְּמָרִים מִתֻקִים

וּמֵחָלָב חַם

וּמִגִּנַּת יָרָק

וּמִבְּרֵכַת דָּגִים.

הִנֵּה מְעָרֹת קֹמְרָן. הֵן חֲסֵרֹת

אֶת הַמֵּאֹת וְהָאֲלָפִים שָׁנִים.

נִשְׁאֲרֻ פֹּעֲרֹת פֶּתַע לֹעַ מֵהַמְּגִלֹּת

הַגְּנֻבֹת, שֶׁבִּצְּעֻ בֵּדַוֻאִים בָּעֲרָבָה אֶת גִּלֻּיָן.

הָלְאָה מִזֶּה עָבַרְנֻ בִּתְצֻגַת

הַדָּרֹם לִפְנֵי עֵין גֶּדִי וְלִפְנֵי

מַסָּדָה (שֶׁאוֹמְרִים

אֻלַי כְּבָר יֵשׁ אֵיזֶה קְיֹסְק).

אַךְ הָעֲרָבָה הַהַרְעָבָה

אֲבֻסָה לְהַטְעִים דַּלֻּת.

מִכְּבִישׁ טְבֶרְיָה לִכְבִישׁ הָעֲרָבָה

בָּאֻ לְהַצְמִיחַ סְפִיחַ.

בָּאֻ מִיָּמִין,

בָּאֻ מִשְּׂמֹאל,

בָּאֻ מִפָּנִים,

בָּאֻ מִסְּדֹם.

זֹ מֻל זֶ – אֶחָד מִדָּרֹם – וְאַחַת

מִצָּפֹן אֹמֶרֶת לוֹ: אַתָּה לֹא יָכֹל

לִהְיוֹת חָבֵר שֶׁלִּי

כִּי אַתָּה בַּיְּשָׁן.