הָיִיתִי רֹצֶה לְסַיֵּם

שִׁיר לְמַעֲרַב גֶּרְמַנְיָה.

שָׁם הַרְבֵּה יֹתֵר יַקְשִׁיבֻ

מֵאֲשֶׁר לְמַעֲרַב יִשְׂרָאֵל שָׁם יָרִיבֻ.

אֲנִי זֹכֵר בְּרֵאשִׁית הַמֵּאָה שֶׁלִּי,

סָמֻךְ לַתְּחִלִּית הַמֵּאָה,

בָּנֻ רַכֶּבֶת.

אִשָּׁה אַחַת נִכְנְסָה

לְקָרֹן

וְלֹא רָאֲתָה אֶת הַגַּלְגַּלִים.

שָׁאֲלָה: “דָּא פָארְט מֶען שׁוֹיְן?”

פֹּה פִּתְאֹם נֹסְעִים כְּבָר?

כָּל זֶה כֶּסֶף. הִנֵּה

בָּתֵּי גָּזִית אֶבְנֶה לָכֶם.

כָּל זֶה כֶּסֶף. גַּם גִּבֶּנֶת

לֹא בָּאָה עַד הַשָּׁמַיִם.

חָזַרְנֻ בִּכְבִישׁ בְּאֵר שֶׁבַע.

עָלִינֻ גְּבָעֹת וְיָרַדְנֻ בְּקָעֹת.

כָּל הַדֶּרֶךְ לִוָּה אֹתָנֻ רֹאשׁ יֶלֶד אָדֹם, שָׁט בְּזִיגְזַגִים.

בָּאנֻ לְתֵל אָבִיב, הָיָה זֶה יָרֵחַ לְכָל דָּבָר.

וּבָעִנְיָן הַגָּדֹל עִיר שֶׁנִּתְגַּשְּׁמָה

רֹדֶפֶת עִיר שֶׁחֹזָה מִבְּשָׂרָהּ –

הִכָּנֵס בְּתֹךְ בְּתֹכֵכִי בַּפֹּלזֶ’נְיֶע שֶׁלִּי.

לֵךְ לִי בֵּינִי לְמַצָּבִי.

כט שבט–א אדר תשמג, 12–14 פברואר 1983