יֵש אָבָק – לוֹ בַת־צְחוֹק

חִיּוּכוֹ מַחֲלִיק

עַל שֵׂעָר בְּדוּר־רוּחוֹת גַּם שֶׁלִּי גַּם שֶׁלְּךָ.

וְאֵזוֹב מִדַּחֵק, וְעֵינָיו מְלַטְּפוֹת

אֲבָנִים שֶׁל הַכֹּתֶל בְּיָד שֶׁל מִנְחָה.

מִי מַשִּׁיק אֶת כְּנָפָיו,

מִי מַדְהִיר אֲרָיוֹת

נִרְתְּמוּ לַמֶּרְכָּב שֶׁל טוֹטֶפֶת וְגִיל?

הֶעָבָר מְשַׁפְשֵׁף אֶת עֵינָיו וּמֵעִיר

חֲלוֹמוֹ שֶׁנִּרְדַּם וְנִטְמַן כָּרָגִיל.

יֵשׁ דְּמָעוֹת הֵן חוֹמָה,

הֵן נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת,

וְהַלֵּב שֶׁהֻצְנַח לְאוֹרָן מְרַקֵּד –

מַדְבִּיקוֹת לֶעָנָן גַּם קַשְׁתּוֹ

גַּם תְּפִלָּה:

לֹא יְהֵא פֹה מַבּוּל לְשַׁחֵת

                הַיַּחְדָֹו.