לוגו
הדרשנות החדשה בדברי-ימינו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

במדה ובני ישראל יכולים לומר: “רבה צררוני… על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם”, באותה מדה, ואולי במדה יותר מרובה, יכולים לומר בזאת כתבי-הקדש. אך תקופה קצרה עברה מזמן חתימת הספרים האלה – והיהודים האלכסנדרונים עקמו וקלקלו את פניהם למען מצוא בהם את חקירותיהם הפילוסופיות, וכה הרחיקו לכת, עד שהיה להם אברהם לרוח קנאות, שרה לסמל הצדקה ויעקב לשכל הנקנה. אחריהם באו הדרשנים וירשו על כל מלה ומלה תלי תילים של דרשות, עד שגם שמות המקומות “קינה ודימונה ועדעדה” או “צקלג ומדמנה וסנסנה” היו להם ליתד לתלות עליהם את דרישותיהם1, ובעצמם האמינו בתם-לב שכונו לאמתת פשוטו של מקרא באמרם, למשל, כי הכתוב “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך” אינו מדבר בגבור ממש אלא בדברי-תורה2, והכתוב “ושמת סכין בלועך” מדבר בתלמיד היושב לפני רבו3, או הכתוב “ושר בשירים על לב רע” מדבר בשונה לתלמיד שאינו הגון4, והרבה ביוצא בזה. באור ענן (מיסד דת הקראים) על המקרא “בחריש וקציר תשבות”5 מוכיח, כי גם הקראים, שהתפארו שהם מבינים את התורה כהלכה, לא היה להם מושג נכון מפשט הכתובים. אחרי הדרשנים, שלא השאירו מתום בכתבי-הקדש, באו הפילוסופים שבחכמי ספרד מצד אחד והלומדים שבחכמי העמים בימי-הביניים מצד שני ואחריהם המקובלים ועמם בעלי-הגימטריאות והנוטריקון – ויעטו על כל הכתובים שלמות זרות מכל הבא בידם, עד כי נשתנו פניהם לגמרי, אחריהם באו החסידים ויגבבו על המקראות דברים שאין להם מובן, ועמם מחברים אחרים ממין הספוג, שספגו את הכל: גם פטפוטי בעלי הסודות, גם חלומות בעלי הרמזים, גם דברי ליצנות של בדחנים מלעיגים על דברי חז“ל6 וגם באלה האחרונים שפרשו ענניהם על מלוא רוחב כל כתבי-הקדש, לא הסתפק שֵכל העם המעונן והוסיף עוד מכה בצדם – את הפלפול. איזו דברי חידודים של הגאון בעל “פרשת דרכים” הולידו ספרות שלמה של פלפולים עקומים על כתבי-הקדש, ועל-פי הפלפולים האלה תפשו פרעה, בלק, אחשורוש והמן בשיטת הראב”ד, ומשה, מרדכי ואסתר בשיטת הרמב"ם וכן הלאה.

זה היה מנת כתבי-הקדש מימי האלכסנדרונים עד הזמן האחרון, ובדרכים כאלה ילכו גם עד עתה רבים מן הדור הישן.

בצדק יכולנו לקוות, כי בדורותינו אלה, בימי ההגיון והמדע, לא יגבבו, לפחות המשכילים בעם, על כתבי-הקדש השערות זרות ובאורים רחוקים הפורחים באויר מאין להם יסוד לא בפשט הדברים ולא בהגיון האנושי, רק בדמיון מחבריהם לבד, אבל לא כן היה הדבר באמת. די לנו לזכור את מאמרו של נפתלי הלוי ב“השחר”, שדחק בחזקה את שיטת דארווין בפרשת הבריאה שבבראשית, ואת ההגהות המוזרות של המנוח ר' אברהם קראכמאל לכתבי-הקדש. אחרים בזמן החדש שכלו את ידיהם, ותחת להטפל במקראות בודדים להפשיט מעליהם את צורתם הפשוטה ולתלות בהם דברים מוזרים, בחרו בדברי-ימי-ישראל בכללם7, לסדר אותם מחדש בהשערות מוזרות כאשר יעלה על רוחם, ובלבד שלא יהיו הדברים כפי ההגיון הפשוט, כמדומה לי, שבעיקר הענין אין הבדל בין מעותי הכתובים ובין מעותי דברי-הימים, כי אלה ואלה מסלפים את כתבי-הקדש ומכניסים בהם שיטות ומושגים אשר לא שערום אבותינו.

בדרך זו הלך גם הד“ר בירנבוים במאמרו “מלחמת הקולטורה בישראל בימי קדם” (“השלח” כרך I ע' 293 והלאה). על יסוד מבטא מיוחד שנתחדש לפני איזו שנים בבית-מדרשו של ביסמארק, בעת ריבו עם כהני-דת באשכנז, ברא לנו הד”ר בירנבוים שיטה חדשה בדברי-ימינו, המלפפת לפי דעתו “כחוט השני” את כל תולדות עמנו בארץ אבותיו, והיא “מלחמת הקולטורה”.

נתבונן נא אל משפטו וההקשים היוצאים ממנו.

“הקולטורה של כל עם ועם – יאמר הד”ר בירנבוים – היא “קרן קימת” שלו, בה חגגו הטבע, הוא הכח היסודי שלו… בקיצור: הקולטורה של כל עם ועם היא סגולתו הטבעית". ועם זה יוסיף, כי גם לכל קבוץ וקבוץ ולכל מפלגה ומפלגה קולטורה מיוחדת, ולפעמים תתנגשנה שתי קולטורות כאלה בהפגשן יחד. על פי ההקדמה הזאת היינו צריכים להחליט, כי אם הקולטורה של כל עם היא סגולתו הטבעית. אם כן ההבדל שבין שתי קולטורות של שתי מפלגות בעם אחד אינו יכול להיות בולט בתכלית, ושתי קולטורות כאלה אינן יכולות להתנגד זו לזו בהחלט, שהרי אי אפשר שתהיינה לעם אחד שתי סגולות מתנגדות אחת לרעותה ושתיהן באחת טבעיות לו, ואם נאמר כזאת – אין אנו יכולים לומר שהקולטורה של העם היא סגולתו הטבעית. אם כן, אם היו בישראל מפלגות שונות, הנה הקולטורות של המפלגות ההן לא יתכן שהיו מתנגדות זו לזו בתכלית, כי אם רק נבדלות זו מזו באיזו פרטים ובאיזו תמונות, אבל מתאימות זו עם זו ברוחן ובעיקרן, כשתי תמונות של סגולה אחת טבעית של העם.

אך הד“ר בירנבוים, בעברו מהקדמתו הכוללת לתולדות ישראל בפרט, בא לידי החלטה אחרת. לפי דבריו, שתי הקולטורות שהתרוצצו בישראל היו מתנגדות לגמרי אשה לרעותה “וכל אחת מהן לא היתה יכולה להבנות אלא מחורבנה של חברתה”. שתי הקולטורות האלה היו לפי דבריו: האמונה והמוסר, או האצילות, מצד אחד, והחיים המדיניים או הארציות מצד השני, ולפי סגנונו: “הרוחיות והחלוניות”. “החלוניות” שואפת “לפתח את כל כחות האומה על ידי חיים מדיניים, על ידי עסקנות מהירה וחרוצה בעולם המעשה”, וה”רוחיות" – “לפתח את כל כחות האומה על ידי חיים של פרישות ונזירות ולהקדיש את כל עבודתה להשלמת מושגי האמונה והמוסר”, לפי שיטת הראשונה, “המדינה היא העיקר, הכחות הרוחניים, באמונה ומוסר, אינם באים אלא לבסס אותה… באופן שאמונה ומוסר יש להם לקבל תמיד את הצורה היותר מועלת להמדינה ולפעמים עליהם גם לפשוט את צורתם הקודמת וללבוש צורה חדשה, הכל לפי רוח המדינה וצרכיה”; ולפי שיטת השניה, “השלמת מושגי האמונה והמוסר היא העיקר וכל החיים המעשיים אינם אלא כאמצעים אל התכלית, באופן שגם בחיים המדיניים עלינו לבחור באותה מצורות הממשלה האפשריות שאין בה שום סכנה להתפתחות רוח האמונה, ואם יורנו הנסיון שהחיים המדיניים, יהיו באיזו צורה שיהיו, יזיקו באיזה אופן להשלמת הרוח, אז החוב עלינו לותר עליהם לגמרי ולבחור בחיים מעשיים שאינם מדיניים, ללכת בגולה, לחיות חיים התלויים באחרים, לסבול עול אדונים זרים, ובלבד שהכחות הרוחניים שלנו יתפתחו לשלמות היותר אפשרית”.

הבאתי את דבריו בלשונו ובפרטות, כדי לסמן היטב את ההבדל שבין שתי המדות האלה, האצילות והארציות, לדעת הד“ר בירנבוים, למען נוכל להבחין, אם באמת הצליח בידו לברר לנו על פיהן את תולדות עמנו. כמדומה לי, שכל דברי הד”ר בירנבוים אינם אלא משפטים כוללים, שאינם מבררים לנו באופן בהיר את הגבול שבין שתי המדות האלה, איפה מסיימת האחת ומתחלת השנית. הוא לא הראה לנו גם כן איזו תמונה בחיי העם, שלפי הרוחיות או האצילות תהיה מוכרחת, ושהארציות לא תוכל בשום אופן להסכים עליה, וכן להפך, באופן שנראה עי“ז כי באמת אי-אפשר לשתיהן יחד להתקיים בחיי העם. הוא לא שם אל לב, כי גם באצילות גם בארציות יש מדרגות, מדרגות. האצילות הקיצונית של ר' שמעון בר יוחאי, שאמר: “אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה?”8 ובצאתו, מפי המסופר, מן המערה וראה אנשים חורשים וזורעים, הקפיד ואמר: “מניחים חיי לילה ועוסקים בחיי שעה”9 – אצילות זו אמנם אינה יכולה להתפשר עם שום ארציות שבעולם. וכן החלוניות הקצונית של הרומאים, אשר צבאותיהם עסקו תמיד בשפיכות-דמים, עשיריהם – בהילולים ומשתאות, הרעבים שבהם דרשו “חזיונות” עם לחם, ונשותיהם היו פרוצות בתכלית – אף שהיא אינה יכולה להתפשר עם שום אצילות שבעולם. אבל במדרגות ידועות אפשר לשתי המדות האלה לדור בכפיפה אחת. האצילות והארציות, כמו שהן מתנגשות בעם שלם, כן הן מושכות לצדדים שונים גם את האיש הפרטי, כי אין בכלל אלא מה שבפרט, והפרט הוא “זעיר אנפין” של הכלל. נראה נא איפוא מה הורו חז”ל, שאי אפשר לחשדם בארציות נפרזה, בנוגע להתנגשות שתי המדות האלה בחיי הפרט. “כל העבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מע”ז, ג“ע ושפיכות-דמים” ftn10]. אם כן האצילות מוַתרת על זכותה במקום שהחיים בסכנה, ורק בשלשה דברים היא אומרת: “יקוב הדין את ההר”. ושלשה דברים אילו אינם יכולים להיות אלא בחיי האיש הפרטי, אבל אין להם מקום בחיי עם, כי אי-אפשר בשום אופן שהצלחת המדינה וקיומה תהיה תלויה בעבודה-זרה וכל שכן בג"ע ושפיכות-דמים. ואפילו בימי אנטיוכוס לא היה קיום המדינה תלוי בעבודה-זרה, שהרי רואים אנו שהנאמנים בעם התגברו על זדון אנטיוכוס, ואם לא היה רצונו “תנאי שאי אפשר בלעדיו”. כמדומה לי שאם נשאל איזה איש ישר מכל עם שיהיה: במה הוא בוחר לעמו, שיהיה עם מלא דמים ומרמה וימשול בגוים רבים, או שיהיה עם ישר ומשועבד לעול זרים, אז יענה ויאמר: אמת היא כי לא השלטון והכח הם העיקר רק היושר והצדק, אבל כשם שאפשר “להיות איש בעל מעשה ולדקדק ביפי הצפרנים” (כדברי המשורר הרוסי), כן אפשר להיות עם ישר ובלתי משועבד לעול זרים. על כן, אם אמנם אין ספק שהיו בישראל גם אנשי הרוח גם אנשי עולם המעשה וחיי המדינה, אבל מעולם לא היה יכול להיות מקרה שעל-ידי חיי המדינה יהיה צורך והכרה שיפשיטו האמונה והמוסר את צורתם וילבשו צורה חדשה, או שהחיים המדיניים יזיקו כל כך להשלמת הרוח, עד שיצטרכו אנשי-הרוח לותר לגמרי על חיי מדינה וללכת בגולה. ואם אמנם בית-אחאב ובית-הורדוס עשו תועבות אשר פוצצו את לבות אנשי-הרוח, הלא היו מעשיהם לא על פי דרישת חיי המדינה וצורך “החלוניות”, אך מזדון לבם, ואם נמצה את עומק הדין נמצא, כי תועבותיהם הזיקו גם להארציות. אולי לא פחות מאשר להאצילות. נמצא, שהדבר הוא כמו שאמרתי למעלה, כי בהיות הקולטורה הסגולה הטבעית של העם, צריכות היו המדות השונות שנראו בעם להתאים זו לזו ברוחן ובעיקרן בשתי תמונות של סגולה טבעית אחת.

הדברים האלה יתבררו לנו עוד יותר אם נתבונן היטב אל רוח העם. רוח כל עם מתגלה לנו היטב במושגיו באלוהות, באגדותיו, במוסרו ובחקיו ומנהגיו. תורת ישראל היא המרגלית הטובה אשר רוח העם נוצץ בה מכל עבריה; הוא, הרוח הזה, מקיף גם את המושגים האלוהיים, גם את הספורים, גם את המוסר ואת החקים והמשפטים. ובכלם הרי אנו רואים במדה ידועה גם את האצילות, גם את הארציות. האלוהים הוא מקור הטוב והקדושה, כל מה שברא “טוב מאוד”10, “קדוש הוא” והוא דורש קדושת המעשים גם מבני-ישראל11, אבל הוא גם “איש מלחמה”12, ואם כן, המלחמה לעת הצורך אינה מתנגדת, לפי רוח העם, לקדושה. הספורים הנמסרים מאבות לבנים הם תמציתו של רוח העם. והנה ספרו אבות לבנים, כי המבול בא על הארץ מפני “כי מלאה הארץ חמס”13, וסדום ועמורה היו לגפרית ואש מפני שהיו “רעים וחטאים לה' מאד”14, כי אברהם הציל את רכוש סדום ולא לקח כל שכר15, כי הרבה להתפלל גם לטעון לפני האלהים בעד הצלת סדום ועמורה16, כי יוסף נזהר מחטא ויסבול על זה יסורים17, כי משה הציל עשוקים18, ועוד ועוד; ועם זה ספרו גם כן על אהוביהם אלה דברים “חלוניים”: אברהם נתעשר על ידי פרעה19, ונתברך: “ויירש זרעך את שער אויביו”20, יצחק ברך את יעקב: “יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים”21, יעקב השתדל להרבות עשרו22, יוסף עלה לגדולה23, בני יעקב נתברכו בהצלחה מדינית24, משה הרג את המצרי25 ועוד ועוד. מוסר העם נכלל בשלשה כללים ראשיים: “ואהבת לרעך כמוך, קדושים תהיו, ועשית טוב והישר בעיני ה' אלהיך”, שהם אבות לכל המדות הטובות והמוסרים הנעלים, אבל מעולם לא התפשט המוסר עד כדי לפרוץ גבולות הסדרים, הדרושים לעם שלם בשביל שיוכל לחיות חיים מדיניים, ונקבעו עם זה גם עונשים גדולים לחוטאים. המוסר אחוז היטב בתורת החיים “אשר יעשה האדם וחי בהם”, ועל כן לא יכול מעולם להתרומם מעל לסדרי החיים הדרושים לעם מדיני. אם נשוה מוסר תורת ישראל למוסר תורות אחרות, נראה, כי לפעמים יש אשר האחרון רם הרבה על הראשון. אבל באמת זהו היתרון להמוסר הישראלי. הוא לא דרש מה שאי-אפשר לדרוש מעם שלם: “לא נתנה תורה למלאכי השרת”. אם קבוצים קטנים, כהאסיים, יכלו להטיל על עצמם פרישות יתרה אשר אך נזירי עולם כמוהם יכולים לעמוד בהם, לא יכלה תורת החיים להטיל פרישות כזאת על העם כלו. יחד עם המוסר אנו מוצאים בתורת ישראל גם את הדת הנימוסית, היוצאת בהכרח מצרכי חיי הקבוץ המדיני, כמו הלכות נחלות, הלכות נזיקין, משפט המלוכה, הלכות אישות וכיוצא בזה. גם החקים ומצוות הזכרון מרכבים מרוח ומעשה יחד. רוח העם דורש, שכל רעיון רוחני יתגלם במעשה, ובלי המעשה גם הרעיון על-פי רוח העם “כנשמתין דאזלין ערטילאין”. כמעט כל הנביאים נתנו תוקף לדבריהם על ידי איזה מעשה. שמואל קרע את כנף מעיל שאול לאות כי נקרעה מלכותו26, כן עשה גם אחיה השילוני לירבעם27 לאות קריעת המלכות מבית דוד, אלישע צוה ליואש מלך ישראל לירות בחצים28, הושע לקח את שתי נשיו29, ישעיה כתב על גליון גדול למהר שלל חש בז30 והלך ערום ויחף31, זכריה בן-דורו לקח לו שתי מקלות ויגדע אותם32, ירמיה קנה אזור פשתים והטמינו בנקיק הסלע אצל פרת33, שבר בקבוק לעיני ההמון34, נתן מוסרות ומוטות על צוארו35 וצוה לשריה לקשור אבן על ספר ולהשליכו אל תוך הפרת36, ויחזקאל עשה מצור על לבנה, שכב על צדיו37, גלח את ראשו38 וטלטל כלי-גולה39 ועוד. ובהיות שלא יצויר על פי רוח ישראל רעיון בלא מעשה, על כן נקבעו לו כל זכרונותיו הלאומים במעשים: בגיד הנשה, בפסח מצות ומרורים וסוכות, אחרי-כן גם בנרות חנוכה ובימים היותר מאוחרים במיני סמלים אחרים. גם מצוות הזכירה נקבעו במעשה, כשבת, ציצית ועוד, הברית בין ה' לבין עמו – במצוות מילה, ורעיון הקדושה – במאכלים ונשואים אסורים ובדיני טומאה וטהרה, וכה מלאה תורת ישראל ורוחו הלאומי אצילות וארציות, או “רוחיות וחלוניות”, רעיון ומעשה, מוסר ומדיניות, וכל אלה מתלכדים יחדו גם בהשקפתו במה שאחר הטבע, גם באגדותיו, גם בחקותיו ונימוסיו. גם בהבטיח המחוקק שכר טוב על מעשה הטוב והמוסר הנעלה – היה השכר הזה “חלוני” פשוט: אריכת ימים על האדמה אשר נתן ה‘, וברכת ה’ בכל משלח יד. גם הנביאים, בכל אשר התרוממו אל על, לא נתקה כף רגלם מעל הארץ. גם הם, כבני עם חי, לא כהאסיים החולמים ולא כההגוטים שבחובשי בית-המדרש, לא דרשו מעולם מן העם מה שהוא למעלה מכחו. רק הוכיחו אותו על עשותו רע, על דכאו דלים, על עשקו אביונים: “יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם”. גם בראות הנביא בחזון את האיש אשר תנוח עליו “רוח ה‘, רוח דעת ויראת ה’” ואשר בימיו “תמלא הארץ דעת את ה' (היינו עשות טוב וחסד בלשון כתבי-הקדש) כמים לים מכסים”, “וגר זאב עם כבש”, – גם אז לא מש מנגד עיניו “שרש ישי אשר עומד לנס עמים” 40. הנה לפנינו “הרוחיות” בעצם תקפה (לא בקיצוניותה) ועמה גם “החלוניות” במקומה עומדת.

מכל זה הננו רואים ברור, כי האצילות והארציות, או בלשון הד"ר בירנבוים “הרוחיות והחלוניות”, אינם, לפי רוח בחירי בני ישראל, שני דברים מתנגדים בתכלית, “שאי אפשר להאחת להבנות אלא מחורבנה של חברתה”; ובנפול יסודו נפל כל בנין שיטתו החדשה בתולדות עמנו.

אבל רואה אני לנכון ללכת בעקבות הד"ר בירנבוים, בבארו על פי דרכו את התקופות השונות בחיי עמנו, ולהראות כי גם בפרטים האלה אין לדבריו על מה שיסמוכו.

“בימים ההם נראה את בני ישראל להוטים אחרי תאוות ותענוגות בשרים, יאמר הד”ר בירנבוים, גבורים המה ליהנות מן העולם הזה מלא תאותם (?), לגרות מלחמה בשכניהם כל היום, כאנשים טבעיים, אשר האמונה, התורה והדעת לא התישו עדיין את כחם" (צד 296). – אבל מתי ראינו כזאת? בזמן יותר מארבע מאות שנה היו שלשה מקרים יחידים: פלגש בגבעה, דבר שהעיר חמת כל בני ישראל, לכת הפרא שמשון אחרי מראה עיניו ומעשה דוד עם בת-שבע. האם שלשה מקרים בזמן זה מלמדים על הכלל כלו? ומתי גרו מלחמות בשכניהם כל היום? גם בימי השופטים, גם בימי שמואל ושאול היו כל מלחמותיהם רק להפקיע את עצמם משעבוד זרים שלא נתנו להם מנוח, וגם רוב מלחמותיו של דוד היו לתכלית זו, וגם הנביאים אנשי הרוח לא התנגדו למלחמות דוד בכלל, רק על ששפך “דמים רבים41 ללא צורך, כמו מדדו בחבל את מואב 42והכריתו כל זכר באדום43. הלא גם כל הנביאים והמשוררים עד הזמן האחרון שבכתבי-הקדש זכרו בהדרת קדש את שם דוד, ואם נזכור כי דוד כאדם לא הגיע במדרגתו לטובי העם (כמ"ש במאמרי הקודם), הלא נודה כי אנשי הרוח האלה רוממו את שמו אך בגלל הצליחו את ישראל במלחמותיו. ומה ענין לאמונה, תורה ודעת עם מלחמות? הלא בימי-הבינים גברה האמונה בין כל העמים בכל כחה והמלחמות לא חדלו.


“הממלכה בישראל היתה האות הראשון שהחלוניות כבר החלה להתרופף… וצריכה לעוזר ותומך, התיסדות הממלכה היתה המפלה הראשונה של היסוד החלוני בישראל ועל כן לא היה שמואל צריך באמת להתיאש כל כך” (צד 297 ). –בדברים האלה הוא אומר גם על עזרא, כי בחפצו לחזק את רעיון הרוחיות סתר במעשיו את השקפתו היסודית והוא לא הרגיש את הסתירה (צד 303 ). וכמה עלובים אנשי-רוח כאלה, שאינם מבינים בעצמם מה טוב לשיטתם. אבל עוד יותר יקשה, איזה הדרך עבר הרוח בעם בימי דור אחד, בימי שמואל, שלפניו לא היו אנשי-רוח בא"י, לחתור חתירה עמוקה תחת החלוניות?

“בדברים הנלהבים והנמרצים האלה שפך שמואל כל חמתו הכבושה על שאלתו של העם. מתוך הדברים האלה… נשמע כי הוא לא יקנא את קנאתו לאיזה רגש דתי סתם… אך הקנאה לקדושת הדעת… שלא להכנע תחת עול חמריות החיים וגשמיותם, אך למשול בהם, לטהרם, לצרפם, לזככם ולהעלותם לקדושה, לפחת בהם נשמת האמונה ולהלבישם בצורה נעלה” (צד 297 ). – דברי האצילות האלה, הראוים בפי אחד מתלמידי הבעש"ט, אין להם שום יסוד. חמתו של שמואל על בקשת המלוכה מבאר המקרא עצמו בלי משוא-פנים. הוא ראה את כבודו מחולל על ידי זה, והיודע מחשבות לב איש ענה לו על כן: “שמע בקול העם וגו' כי לא אותך מאסו44; הרי שהוא לא מצד הרוחיות התנגד למלוכה. גם האם לא כדי לחזק את הארציות בקש לו מלך, כי אם “למען יצא לפניהם ונלחם את מלחמותיהם”45, העם זכר היטב את הימים הרעים שהיה עשוק ורצוץ כל היום באין מנוח. “והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' וישחיתו את יבול הארץ וגו' ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור”46. האמנם אפשר במצב כזה “לטהר ולצרף את החיים ולהעלותם לקדושה?” האם אין נכון יותר לומר, כי רק אחרי שאחד שמואל את העם והצילם מיד קמיהם הצליח בדיו לכונן גם בני נביאים, שלא נזכרו לפני זה? והנה כל זמן ששפט שמואל את ישראל לא בקשו להם מלך, כי די היה להם בזה שהוא עמד בראשם, אך הלא בצדק נפל לב עליו בראותו כי הוא מסיר את המשרה מעל שכמו ומוסר את ההנהגה לבניו, אשר נטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט47, אנשים אשר אי-אפשר לסמוך עליהם שיהיו מגן להעם מפני אויביו; הלא בצדק פחד העם כי ישובו לו הימים הרעים שבימי השופטים, ובלי שום נטיה לרוחיות או חלוניות דרש בצדק להקים לו מלך אשר ילחם את מלחמותיו. ואם שמואל, מלבד מה שרע בעיניו כי מאסו בו, היה לו מבט אחר על ענין זה, הנה גם הרומיים הקדמונים, גם כנסיות שוייץ אחרי אלפי שנים, גם כנסיות אמריקא וצרפת מחזיקים במבטו של שמואל, ואין מי שיאמר כי עשו ועושים זאת מהתנגדות לחלוניות.

"שאול דוד ושלמה וכו' כרתו ברית את אנשי הרוח והיו להמגינים החלונים של הרוחיות. (שם). – האם המצרים והיונים הקדמונים ועמים אחרים, חלוניים לגמרי, לא חלקו כבוד לכהני דתם ולמגידים להם עתידות ולא שמעו בעצותיהם?

“ירבעם הראשון ורוב מלכי ישראל הבאים אחריו, אשר שמו עגלי זהב בבית אל ובדן… בחרו בדרך היותר טובה ומכונה לתכליתם, וכאשר מלכי יהודה היו המקנאים לרעיון האחדות וליסוד הקדושה על כן לא היה טוב למלכי ישראל מלהתעות העם אחרי אלהים אחרים, להחזיר לו את חלוניותו מימי קדם (צד 298 ). – אבל באמת לירבעם היה העיקר שלא יעלה העם לירושלים, ויכול היה לבנות בבית אל ובדן גם בתים לה', ובלבד שלא יהיה הבית בירושלים, ובאמת חושב הר”נ קראכמאל כי עגלי דן ובית אל היו לשם ה', כמו הכרובים שבבית-המקדש, ואם נניח כי בנה ירבעם בתיו לעבודה-זרה, לא היה זה כדי להתנגד למלכי יהודה שקנאו לרעיון האחדות בישראל וליסוד הקדושה, כי כבר בסוף ימי שלמה הלך הוא והעם עמו אחרי אלהי צדונים, עמון ומואב48. בכלל, גם ההתנגדות לירושלים ולרעיון האחדות מטעם מדיני, “פן יושב העם לירושלים” ולמלכה, היתה לה מקום רק בתחלת מלכות אפרים, בטרם שתחזקה ולא אחרי שחזקה המלוכה, בשוב ישראל ויהודה להיות לשני עמים, ומעולם לא ראינו שהשתדל איזה נביא לחבר אותם, אם בני אפרים התמכרו לע"ז יותר מבני יהודה. היה זה מפני ששכני אפרים (בני צור וצידון), שעמדו על מדרגה יותר רמה בציוויליזאציא משכני יהודה (עמון ומואב, אדום ופלישתים), עשו רושם יותר חזק על בני אפרים מאשר שכני יהודה על יהודה. גם בני יהודה בעצמם, כפי שראוי לשער, עמדו במעלה יותר גבוהה בתרבות מבני אפרים, אשר ארצם מלאה כל טוב ומשמנים, ולא נצרך לה כל כך עבודה כמו ביהודה, ועל כן נטו בני אפרים יותר לעונג מאשר למחשבה. די לשים לב אל תוכחת הנביא לבנות-ציון על תפארת העכסים, והשביסים והשהרונים וכן הלאה49, המעידים על התפתחות ידועה בעניני החרושת ועל תוכחתו “לשכורי אפרים על ראש גיא שמנים הלומי יין”. ההשערה הזאת מתחזקת גם מדברי התלמוד, שגם בימיו היה היתרון לבני יהודה על בני הגליל50 וכן מן הפתגם ביוחנן (ז' נב): “אין נביא קם מן הגליל”.

ועם זה, עלינו לזכור, שמזמן שמואל עד אליהו לא קמו לישראל אנשי רוח כבירי כח שיוכלו להלחם עם משובת העם, פעולת שמואל עשתה רושם על בני-דורו, אבל בסוף ימי שלמה, באין איש שיחדש כחה, באה לידי “אפיסת הכחות”, ועל כן אנו מוצאים מאז והלאה, כי בנו במות, מצבות ואשרות על כל גבעה גבוהה וגם קדש היה בארץ, ככל תועבות הגוים51. אנשים כאחיה השלוני היו גבורים רק לסתור ולא לבנות, להרוס את בית-ישראל ולא לרפא את שבריו. תמונה נפלאה מנביאי דור ירבעם, שאין דוגמתה בכל פעולות הנביאים שקמו לישראל, מציג לפנינו הספור מן הנביא אשר בא מיהודה52. הנביא הזה בא להוכיח לירבעם על עונו ובתוך כדי דבור התפלל עליו. אחרי כן עבר על נבואת עצמו, שנאמרה לו בלי שום מטרה, על-פי דברי נביא שקר, אשר גם כן בלי כל מטרה העבירו על דעת קונו. פתאם נעשה נביא השקר הזה לנביא אמת והוכיחו על עונו ונבא לו כי קרובה מיתתו, וכן היה. אחרי כן היה נביא השקר עוד פעם לנביא אמת, וכמו שזכר הנביא מיהודה, את יאשיהו לפני לדתו כן קרא נביא השקר בשם את שמרון לפני הבנותה, ובכל אלה לא עשה הנביא הזה מבית אל, אשר קיים את נבואת הנביא מיהודה “על כל הבמות אשר בערי שמרון”, מאומה לקדם את פני הרעה ולהוכיח להעם את דרכו על פניו. מובן, כי נביאים כאלה, העוברים בעצמם על נבואותיהם והמתהפכים ברגע אחד מנביאי בית אל לנביאי ה', לא היו יכולים לפעול כלל על העם. נביאים כבירי כח לא היו עד אליהו, והדבר הזה לא יפלא, כי לא בכל דור יקומו אנשי-רוח להעם, וגם מימי אליהו עד ישעיה לא נראה בין הנביאים עושי גדולות ברוחם הכביר, ולא בצדק יאמר הד"ר בירנבוים כי “באלישע אנו רואים צעד קדימה במדה ידועה לעמת נבואת אליהו” (צד 300 ), כי אלישע לא הוכיח מעולם את המלכים והעם על עונם, רק עשה מופתים לרוב ויעץ להדיח מלכים מכסאותם ולהושיב אחרים תחתיהם. כן גם מזמן ישעיה, עד ירמיה ויחזקאל לא נראו נביאים כבירי כח וכן נדמו כל הכחות זמן רב מימי עזרא ונחמיה עד הזוגות.

“אכן רגש המדיני הזה והאמונה לבית דוד לא העבירו את הנביאים על דעת תורתם, והיה אם ראו את מלכי יהודה עצלים ונרפים בעבודתם לקדושת האומה… אז גם המה משכו את ידיהם מבית דוד והיו לו לאויבים” (צד 301 ). – דבר זה לא היה מעולם, ולא מצאנו נביא שקם נגד בית דוד, מלבד אחיה השילוני, שגם הוא השאיר לו ניר: שבטי יהודה ובנימין. גם ישעיה, שלדברי הד"ר בירנבוים, הגיע למרום פסגת הרוחיות, שהרי כן אומר רנן בכבודו ובעצמו, –גם הוא נשאר באמונתו לבית דוד גם בימי ממלכת הרשע אחז, ויאמר: “יען כי מאם העם הזה את מי השלח (בית דוד) וגו' ומשוש את רצין ובן רמליהו וגו' לא תאמרון קשר” וגו'53. וירמיה, שגם הוא לא היה מן החולנים, אמר בהיותו עצור בחצר המטרה: “לא יכרת לדוד איש יושב על כסא בית ישראל” 54.

“מי יודע כמה שעות-כושר הניחו מלכי יהודה מבלי להשתמש בהן לחזוק הממלכה, כמה בריתות אשר היו יכולים לכרות לעזר בצרה לא כרתו? המלכים האמללים! יד הנביאים לא היתה זזה מתוך ידם (?) והיה ברצות המלך להרים את ידו ולעשות דבר מה לצורך המדינה… מיד נתן עליו הנביא בקולו, קול מצוה: הרף!” (צד 301 ). – אין זה כי נבוב דברים שאין להם שחר. מלבד מה שנפלאה החקירה בדברי-הימים הנשענת על השערת “מי יודע”, הנה כפי שאנו יודעים על פי דברי כתבי-הקדש, לא התערבו הנביאים על-פי-רוב בעניני המלוכה, רק הוכיחו על גזל משפט, עוות הדין והשחתת המדות, וגם במקום שמיחו נגד כריתת איזו ברית – לא נשמע קולם כלל. גם הברית עם המצרים, שהתקומם לה ישעיה, קמה, כפי העולה מדברי רבשקה55 ומדברי ישעיה עצמו: לעשות עצה ולא מני וגו‘, ותבטחו בעשק ונלוז"56. בימי מנשה ואמון, שאז היתה באמת שעת-הכושר לחזק את יהודה לפני מפלתה, לא נשמע כלל קול הנביאים ואיש לא שם להם לב. יאשיה מבלי עצת הנביאים יצא נגד פרעה נכה, וקרוב הדבר שעשה זאת מפני בריתו עם מלך אשור57. ירמיה היה כמעט האחד אשר הקדיש נבואות רבות לעניני המדינה ויעץ לבלי למרוד במלך בבל ולבלי התחבר למצרים (שתי המדינות הצוררות זו לזו ואשר מצב ארץ-ישראל ביניהן היה מקור אסונה), אך גם לו לא שמעו ועצתו לא קמה, ורק בשביל זה נפלה יהודה. ה’ בירנבוים מסיים דבריו אלה לאמור: “וכה נפלו יהודה וישראל על ידי נצחונו של רעיון הרוחיות והקדושה”, ולא שם אל לב, כי בממלכת ישראל לא נקלט רעיון הרוחיות והקדושה, וגם ביהודה, לפחות בימי יהויקים וצדקיהו. לא היה לו נצחון; כי צבאות אשור ובבל היו חזקים גם מרעיון הרוחיות וגם מרעיון החלוניות וכל רעיון רוח שבעולם. אם רצון מלך ארם ועמו, שהיו בלי ספק חלוניים ככל הצורך, לא עמדו בפני מלך אשור, אם מצרים וצור, שהיו ג"כ חלוניים כראוי, לא עמדו בפני מלך בבל, – איך היו ישראל ויהודה, הנפרדים, יכולים לעמוד נגדם?

הננו רואים, כי בתקופת הבית הראשון אין שום מקום לשיטת הד"ר בירנבוים. אבל גם בתקופת הבית השני, שהיה אפשר למצוא כעין סמוכים לשיטה זו בדרכי חכמי הפרושים ומצד אחד ובית הורדוס מן הצד השני, גם בתקופה זו, אם נתבונן בה, נמצא כי לא בזה היה “מרכז הכובד” משני הצדדים; כי בית הורדוס לא היו “חלוניים”, ולא דאגו כלל לאושר העם והמדינה, והפרושים היו יותר “דייקנים” מאשר “רוחיים”.

נעבור בפרטות על דברי הד"ר בירנבוים בנוגע להתקופה הזאת.

“לולא היה נשאר בלבם (של זרובבל והעולים עמו) זיק התאוה לחיים חלוניים, יאמר הד”ר בירנבוים, לוא היו כבר “אנשי רוח” גמורים, כי אז לא העפילו לעלות ירושלימה ולבנות בית לה' בחסד מלך אלילי. רעיון אחדות הבורא… קדושה ואלטרואיזמוס, הלא יכולים היו בני ישראל לפתח וללמד לכל באי עולם בבבל כמו בירושלים. ואם אמנם רוב העולים כונתם היתה רצויה, הן היו ביניהם גם “חורי יהודה”, אשר… שקועים היו בחלוניותה של בבל ואליליה, והחורים האלה בודאי היו “נותני הטעם” בכל התנועה הלאומית הזאת… רוב הנשארים… נאמנים היו את אלהי ישראל ותורתו… הנשארים האלה היו אבות אבותיהם של אותם הדורות האחרונים אשר החזיקו את הישיבות הגדולות של סורא ונהרדעא, אותן הישיבות אשר מהן הושתתה היהדות כלה… באופן שעלינו להודות שחלק גדול מן האומה, אם כי נאמן היה, או יותר טוב מפני שנאמן היה את אלהי ישראל ודבק בתורתו, לא עלה ירושלימה בימי כורש… מי היו מנהיגיהם הראשיים של עולי הגולה? זרובבל בן שאלתיאל, בן בנו של מלך יהודה האחרון וישוע בן יוצדק, בן בנו של הכהן הגדול האחרון, שניהם איפוא נושאי דגלו של הרעיון החלוני בישראל" (צד 302).

הנני מודה, כי לא אבין מאומה מן הטירַדא הארוכה הזו. ראשונה, למה היה להעולים לבעוט בחסד מלכם מפני שהוא אלילי? ומה להם ולאלהי כורש? ועוד, כי לאנשי רוח במובן של הד“ר בירנבוים, היינו אנשים שאין להם בחייהם אלא הפצת רעיון הקדושה, מלכות שמים, אלטרואיזמוס ולא יותר (ואשר באמת עד האיסיים לא היו כמוהם בישראל ), ושעל שכן כל הארצות שוות להם, – הרי אין צורך לקבל יסוד חיים מדיניים אפילו מיד מלך שאינו אלילי. ולמה ידרוש הד”ר בירנבוים מזרובבל וחביריו להיות יותר רוחיים מישעיה וירמיה, שגם הם נתנו איזו חשיבות להקרבנות58? ואם באנו לשאול שאלות כאלה נוכל גם לשאול? למה לו להד“ר בירנבוים להוציא מ”ע בשפת אשכנז להפיץ את התנועה הלאומית וחבת-ציון? הלא כל התנועה הלאומית למותר, כי אפשר להפיץ רעיון הקדושה ואלטרואיזמוס גם מיפוניא ומטיבט. ואם “כונת העולים היתה רצויה”, מאין נדע כי החורים היו נותני הטעם בהתנועה הלאומית ודוקא כונתם הם לא היתה רצויה? ואם לא יותר ראוי לשער, כי העשירים שלא עלו ירושלימה היו מן החורים השקועים בחלוניותה של בבל, ולא החלק שהיה נאמן את אלהי ישראל? ולמה לא שם על לב, כי בהיות רוב העולים לא מן העשירים, כ“א עניים שעלו בעזרת אחיהם59, הלא יכלו לעלות רק מעטים כפי מסת העזרה שהיתה לצרכי העליה? וגם לזאת לא שם לב. כי בעל-כרחנו עלינו לומר, שגם אחרי זרובבל ועזרא היו עולים רבים בזמנים שונים, כי לא יעלה על הדעת שמן העולים המעטים במספר, פחות מחמישים אלף איש, היו במשך הזמן כשלש או ארבע מאות שנה איזו מליון תושבים מישראל בארץ-הקדש. ועד כמה לא היתה העליה לארץ ברוח החלוניות, נראה מדברי בעלי-התלמוד, רבותיהם של “הישיבות אשר מהן הושתתה היהדות כלה” לפי דברי הד”ר בירנבוים, ואשר על ידי הגלות והתרחקם מן החיים החיים המדיניים אל היתה בהם שום חלוניות. הם אמרו: “אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כלכם בימי עזרא, נמשלתם בכסף שאין רקב שולט בו”60. מה טעם לדבריו: “מי היו המנהיגים הראשיים? זרובבל וישוע” – ואת מי היה העם צריך להעמיד בראש העולים אם לא את נכד המלך ונכד הכהן הגדול? ולמה החשה מישעיה השני וחגי הנביא, שגם הם לא פחות מזרובבל וישוע עבדו לטובת התנועה הלאומית?

אגב אעיר, כי דבריו, שמן הישיבות של בבל הושתתה כל היהדות כלה ובבל הפיצה את אורה עליה, אינם נכונים, התלמוד הבבלי נתן לתמונת היהדות רק איזו שרטוטים וקוים מיוחדים ולא יותר. עיקר התלמוד ויסודו היא המשנה, והיא עם התוספתות והברייתות, גם המכילתא והספרא והספרי, נתחברו כלן בארץ-ישראל. גם ראשוני האמוראים שהיו המורים לתלמידי בבל ויסדו את ישיבות סורא ונהרדעא, קבלו תורתם בארץ-ישראל: רב ושמואל. מה שהתלמוד הבבלי נתקבל למורה דרך לישראל – היה רק במקרה, מפני שכל היהודים שישבו אז בספרד ובאפריקא, היו באים במשא-ומתן עם בני בבל, ולא עם בני ארץ-ישראל, שנתדלדלה אז ביותר, ועל כן היו פונים בשאלותיהם בדברי הלכה לישיבות בבל וחכמיה; ואחרי כן הובאו ר' משה השבוי ור' חנוך בנו וחבריהם מבבל בשביה לאירופא ואפריקא והביאו עמם להארצות ההן את תורתם שקבלו בבבל. ואם היה המקרה מסבב, שתחת התלמוד הבבלי יתפשט בישראל התלמוד הירושלמי, גם אז לא היתה היהדות חסרה כלום, והיתה לה כמעט אותה התמונה שיש לה עכשיו, מלבד איזו שרטוטים וקוים שלעיקר הענין אין להם חשיבות יתירה.

“דעתו של זכריה לא היתה נוחה כלל לא מן הממלכה ולא מן הכהונה… שכן כרת ברית את הכהונה נגד המלכים… חלוניותה של הממלכה באמת לא היתה לה עוד שום יסוד ובסיס ברוח האומה… נקל היה להם לישראל לראות את זרובבל נדחה על ידי ישוע. זרובבל, בן דוד מלכם, נדחה מתוכם, עזב את הממלכה ושב לפרס, וישראל לא היו להם שום געגועים עליו. מה נשתנו העתים!” (צד 302).

אבל איזו התנגדות או נטיה היתה יכולה אז להיות בישראל לממלכה לאומית בעת שבעל-כרחם אין להם מלך אלא מלך פרס? האם יכלו להביט על בית דוד גם כעל צל מלוכה אלה אשר אמרו במר נפשם: “הנה אנחנו היום עבדים וגו' ותבואתה מרבה למלכים אשר נתת עלינו בחטאתינו גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו”61? ומאין נדע כי זכריה התנגד לזרובבל? המקור האחד לזה הוא פקודתו שצוה לשים העטרה בראש ישוע בן יהוצדק62. אבל עלינו לזכור כי שימת עטרה בראש זרובבל היתה מביאה אסון על העם, אשר צרי יהודה ובנימין הלשינו עליו תמיד לפני מלכי פרס, כי הוא חפץ למרוד בהם, בעוד ששימת העטרה על ראש כהן-גדול אינה נותנת מקום לחשד, כי “נזר הקדוש” הוא אחד מתכשיטי הכהן הגדול על פי התורה63. על כן אין שום יסוד גם כן לומר שנדחה זרובבל מלפני ישוע, כי אם גם נניח שאמת בפי “בעל סדר עולם זוטא”, שזרובבל שב לפרס, הנה עשה זאת, כנראה, באונס, אם על פי פקודה מפרס, או מפחד מלשינות צרי יהודה ובנימין. ומאין נדע כי ישראל לא היו להם געגועים עליו? מנבואת חגי64 נראה ההפך, כי העם שם כל מעיניו בזרובבל וקוה ממנו גדולות. לפי דרי הד"ר בירנבוים היו הנשארים בבבל רחוקים מכל חלוניות, ואם כן בודאי לא היו צריכים להגות חבה יתרה לזרובבל, ובכל זאת הקימו אך מבניו ובני-בניו ראשי גלויות.

“החלוניות אשר כבר חשבוה למתה… התעוררה מתרדמתה ותקום עוד פעם לתחיה, והנה בפעם הזאת באה לידי גלוי בשתי צורות חדשות ושנות זו מזו. הצורה הראשונה היתה המפלגה ההילינית בישראל” (צד 304).

החלוניות, אשר, כפי שסמן אותה הד“ר בירנבוים בראשית מאמרו, היא שיטה מדינית לטובת הצלחת המדינה כלה, אין לה שום ענין עם דרכי ההילינים, אשר בחרו בתענוגות החיים, במשחקים ובחנופה להעם המושל. בפרטים רבים דומה ההליניות אל תקופת המרת הדת שהיתה בברלין בדור שאחרי מענדעלסואהן. נוכל לשער את הלך רוחם של אנשים כעדוארד גאנס והיינע בילדותו, או נשים כהענריעטע הערץ ובנות מענדעלסואהן, בהביטם על חיי ישראל וספרותו מעבר מזה וחיי משכילי גרמניה וספרותם מעבר השני. פה דינים צנומים ודקדוקי עניות של הבאר-היטב והפרי-מגדים, פלפולים שאין להם שחר, מוסר הבלים וחיים שאינם אלא שדה-קברות, ופה השכלה וטוב טעם, פילוסופיא ושירים, ספרות מלאה דשן וחיי אורה ושמחה. אנשים כאלה, שלא היה להם שום מושג מרוחה הרם של תורת ישראל, ממעלות העם הזה ורוב ערכו בין העמים ומדברי-ימיו הנפלאים, עזבו בשאת-בנפש את החיים האפלים והטהורים מפני החיים הנאים והמענגים שנראו לעיניהם. כמוהם היו גם ההילינים. אחרי שנתפשטה התורה מימי עזרא והעם היה שקוע בעבדות ובצרות ולא היה על כן מסוגל לתת פנים מזהירות לחייו, נשקע ממילא בדקדוקי חסידות לגמרי. מורים חכמי לב, היודעים את התורה ומבינים היטב את רוחה, לא עמדו בראש העם מימות עזרא עד הסופרים, וההמון החל לפרש לו בעצמו את התורה ברוח החסידות היתרה, עד שאסר לו מלחמה בשבת גם לצורך הצלת נפשות. נוסף לזה נתפשטה בעם אמונה בשבר שאחרי המות והכל “שמשו את הרב על מנת לקבל פרס”, עד שהוצרך אנטיגנוס איש סוכו להגיד את מאמרו המפורסם65. ומובן, כי ההשתדלות לעשות כל דבר שנחשב לרצון שמים גברה עד אין קץ, וחפץ בני האדם הטבוע בקרבם, להתחרות ולהעביר איש את רעהו. אשר בימי הטובה, בזמן בית ראשון והחיים המדיניים, נתגלה במעשים ארציים ובגבורה רוחנית או נשמית, נתגלה עתה בהדורי מצוות ובהוספת משמרים וסייגים עד אין קץ וחסידות יתר. “ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו”66, “חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת”67, “ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק”68, והיו מחשבים את דרכם מראש שלא תלדנה נשותיהם בשבת69. כל חיי העם, מלבד ההמונים היותר גסים, היו כמעט דומים לחיי חובשי בית-המדרש שבזמנים האחרונים. בעלי התאוות, שהריחו ריח חכמת יונית, לא יכלו למצוא קורת-רוח בחיים כאלה, וידבקו בכל כחם בחיי היונים להנאתם ולטובת עצמם. אלו היו ההילינים המשכילים ואוהבי עמם ולא בעלי תאוות נמבזות וחנפים, היו יכולים להשכין, “חיפותו של יפת באהלי שם” ולהכניס אור גדול בחיי עמם, כמו שעשו אחרי כן רב סעדיה גאון, הרמב”ם ויתר חכמי ספרד, אך הם לא היו גם חלוניים ולא דאגו אלא לתאוותיהם.

“אולם אנשי הרוח אימו, מה עשו המה כדי לגדור בעד הפרצה הגדולה אשר פרצה ההיליניות בישראל?… הם לא עשו כלום! התשועה באה לישראל ממקום אחר” (צד 305).

אנשי-הרוח לא ישבו בחבוק-ידים, כי אם נלחמו בכלי-זין שלהם. הם גזרו שלא ללמוד חכמת יונית. זה היה בראשית התגלות דרך ההילינים, וכאשר בא אנטיוכוס להבריח בחרב את העם לעזוב את תורתו, ואנשי-רוח הבינו כי להלחם נגדו אי-אפשר בגזרות לבד, החלו להלחם בכלי-זין פשוטים, כי מי היו אלה אשר נקבצו אל המכבים ונהרגו ביום השבת מאשר לא נלחמו ביום הקדוש70, אם לא אנשי הרוח? ומי הם אלה אשר היה בכחם לפעול על העם ולשנות את “החוק הזר” הזה, אם לא אנשי-הרוח גם הם, אך יותר חכמים מחבריהם הראשונים? האמנם הד“ר בירנבוים מתאמץ להוכיח, כי גם המכביים הראשוניים היו חלוניים, על-פי הראיות האלה: “מי הם המכביים? משפחת כהנים, ולא עוד אלא כהנים יושבי עיר קטנה, אשר… לא פג טעמם ולא נגמר ריח החלוניות שבהם”. אבל מלבד מה שראיות אלה אינן מוכיחות מאומה, הנה שכח הד”ר בירנבוים את סימני החלוניות שמסר בראשית מאמרו: שהמדינה היא העיקר לה ועל האמונה לפעמים לפשוט את צורתה וללבוש צורה חדשה. אנשים בעלי שיטה כזו לא יאמרו כמו שאמר מתתיהו: “אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלהיו וכו' לא כן אנכי ומשפחתי וכו' חלילה לנו לשוב ממצות ה' וכו' ואת חקותינו לא נמיר בחקות המלך71. כן לא זכר הד”ר בירנבוים, כי יהודה המכבי וחבריו לא נלחמו כלל בעד חפש המדינה, חפש הרוח, ורק בימי בן אחיו שבה ארץ יהודה להיות למדינה.

“המון העם (בזמן חורבן הבית השני) כבר מתה בקרבם כל תאוה לחיים מדיניים” (צד 307).

ומי איפוא נלחם אז עד טפת הדם האחרונה עם הרומאים? הן מן הנלחמים נבדלו הרוחיים באמת, האסיים ותלמידיהם החדשים, שאך היו הראשונים בישראל באותה הרוחיות המשועממת שמציג הד“ר בירנבוים, ועמם הסכימו בזה, אף כי לא משיטתם, דוקא הקרובים לחולניות, כאגריפס, בירוניקה, יוסף פלאוויוס ורעיו. אומר אני “הקרובים לחלוניות”, כי כל בית הורדוס לא יוכל להיות מסומן בחלוניות של הד”ר בירנביום, כי כלם, מלבד אגריפס הראשון, לא דאגו כלל וכלל לטובת העם ולהצלחת המדינה, וכל ישעם וחפצם היה רק למצוא חן בעיני הרומאים ולמשול על העם ביד חזקה.

רואה הוא הקורא, כי דברי הד“ר בירנבוים פורחים באויר ואינם נוגעים בתולדות ישראל. רוחיתו וחלוניותו שתיהן קיצוניות דקיצוניות, שלא היה לאחת מהן מהעולם מקום במפלגות עמנו, עד האסיים, והארותיו להתקופות השונות אינן עומדת בפני הבקרת. בישראל, כמו בכל העמים ובכל דור, היו מפלגות, שיטות שונות, אנשי רוח ואנשים בעלי מדות רעות, אשר במדרגה ידועה נוכל לכנותם בשם רוחיים וחלוניים; אך אל שתי המדות האלה, וביחוד במובן הנתון להם מאת הד”ר בירנבוים, היה רוח החיה בתולדות ישראל בכל תקופותיהן וסבות מפלתו. תולדות ישראל והמסבות שהתהפכו בהן נתבררו כבר, מבלי שתהיינה שתי המדות האלה הבריח התיכון המבריח אותן מן הקצה אל הקצה. מתחלה היו שבטי ישראל בודדים לנפשם, כשבטי הבידואינים, וברוח האינדיווידואליזמוס הממלא אותם לא הרגישו בתועלת התאחדות האומה. אם התנפלו בני-עמון, מדין ועמלק או הפלשתים על אחד השבטים, לא נגע הדבר כלל ליתר השבטים, לעתים רחוקות התנשאו בני שבט אפרים כגבורים נלחמים בעד אחיהם, אך גדולות לא עשו. רוב המלחמות שנלחמו בהם שכניהם הביאו לבסוף את ישראל להכיר נחיצת האחדות, ובימי שמואל, אשר במעשיו ובמשפטיו התרומם מעל להעם ויצא שמו לתהלה מדן ועד באר שבע, הצליח העם להתאחד יחדו ולהיות לעם אחד, ועל ידי-זה עלתה בידם להטיל אימה על שכניהם. כאשר ראה העם כי זקן שמואל וקרוב קצו, ואיש אחר אין תמורתו לעמוד בראש העם הנאחד, אשר תועלת התאחדותו כבר ידעו בהכרה ברורה, בקשו להמליך עליהם מלך, אשר יגין על האחדות הזאת ויהי בכחו ללחום מלחמותיהם. שמואל התנגד לזה, ובדעתו מצד אחד את העם, שהורגל, כבדואינים חפשים, לחופש עצמי גמור, “איש כל הישר בעיניו יעשה”72, ומצד השני, את הדספוטימוס של מלכי העמים השכנים, – נסה לאיים עליהם במשפט המלוכה, אך השתדלותו לא הועילה ובישראל הָמלך מלך. המלך הזה היה לא מבני אפרים הגאים, אך מן השבט הצעיר השנוא לישראל מימי פלגש בגבעה. המלך הזה עם שלשת בניו נפלו במלחמה, ואחרי זמן קצר הָמלך על כל ישראל חתן המלך, דוד, אשר גם שבטו יהודה, היה מן השבטים המיוחסים. בימיו היו איזו מרידות, וגם בני אפרים הגאים לא עמדו מרחוק73, אך המרידות נכבשו בכח, וממלכתו עברה לשלמה בנו, אשר, בבנותו את המקדש ובהרבותו את המסחר, עלתה לו להביא את עמו למדרגה ידועה של התרגשות לאומית, אשר השכיחה, או לפחות עכבה, את גאותם של של בני אפרים ותאותם להתנשא על העם. בימי בנו החלוש התרוממו בני אפרים מחדש ותחלק ממלכת ישראל, ומלחמת אחים החלה. כנראה, היתה בזה יד מצרים 74, אשר עוד בימים קדמונים מאד היתה מצודתה פרושה על ארץ כנען, העומדת על הגבול המפסיק בינה ובין ארצות הצפון, ולא טוב היה לה שתהיה על גבולה ממלכה חזקה. שתי הממלכות, יהודה ואפרים, נבדלו בדרכיהן. ממלכת ישראל, שהיתה במקומות היותר דשנים שבארץ-ישראל ויותר מסוגלת על כן לחיי תענוגות, ועם זה סמוכה לעמים שבאיזו מדרגות עלו עליה בציוויליזציא, למדו אל דרך שכניהם ונשקעו בעבודה-זרה; ובני יהודה, שאדמתם לא הכשירה את יושביה לאהבת תענוגים נפרזה ועם זה עמדו בציוויליזציא למעלה משכניהם היותר קרובים להם (הפלשתים ובני אדום ולוט, שהיו כמעט פראים), לא למדו אל דרך שכניהם והיו על-פי-רוב יותר נאמנים אל אלהי אבותיהם. כאשר פרצה מלחמת אשור ימה וכבשה את ארם ועיניה היו נשואות גם אל מצרים, על פי הפוליטיקא הישנה ששררה מעולם בין ארצות הצפון ומצרים75, לטשה את עיניה גם אל ארץ-ישראל, וממלכת אפרים נפלה לפניה. אשור רצתה לכבוש גם את ארץ יהודה, אך מפני מגפה בצבאותיה ומיתת מלך אשור בחרב76 נשארה ארץ יהודה בחופשתה. מובן, כי סבות זמניות כאלה אין בהן אלא לזמן, ועל כן אחרי אשר מקום אשור לקחה מלכות בבל והיא רצתה לבצע את מזמות אשור, יעץ ירמיה להכנע לפניה, אך עצתו לא קמה, וסוף דבר היה כי נפלה גם יהודה, שהיתה קיר המבדיל בינה לבין מצרים. במשך מאות שנים האלה עשה רוח העם הפנימי, רוח המוסר ואהבת הטוב, את שלו. מעט-מעט נצח היצר-הטוב את היצר-הרע ובעם הכתה שורש לאט-לאט “תורת החיים”, אשר יסודותיה – אחדות האל, קדושת המדות ונמוסים ישרים. משפטים בל יהיו בהם, כמו העברת נחלה מאחד הבנים בשביל יחוס אמו77, כבוש בני הלוה לעבדים78 וכיוצא בהם, אבדו מתוך הקהל. בימים האחרונים לא היה אפשר עוד, כי איש מורם מעם, כשאול המלך, יתן את בתו לאיש אחרי הנתנה כבר לאיש אחר79, או שהנביא יבא להוכיח את המלך על עברה כמעשה בת-שבע במשל כבשת עשיר ורש80, כאלו אך בזה כל מרכז-הכובד, ואלו כאן שני רשים, או שהרש היה לוקח את כבשת העשיר, היה החטא קטן. בימים האחרונים לא היתה אפשרות למראות כאלה. אחז, מנשה ואמון יכלו להיות רשעים, כמו שיש רשעים בכל דור, אבל העם, שיכול להעמיד נביאים כישעיה וירמיה, עמד במעלה רמה ברוחו.


אחרי שנפלה מלכות בבל לפני מלכות פרס הרשה כורש את ישראל לשוב לארץ אבותיו. אם מפני שהיו בעזרתו כנגד הבבליים, או שקנה כי על ידם יקל לו לכבוש את ארץ מצרים – לא נודע. בשוב ישראל אל ערש ילדותו ואל ערש תורתו ובראותו בשיבה זו אצבע אלהים, נתגברו אצלו חייו הדתיים. בעת ההיא כבר נתפשטה התורה בכל העם, והעם צמא לדבר ה‘. אלו היה העם שב אז גם לחייו המדיניים כמו ששב לארצו, אז קרוב הדבר מאד, כי היה בא שווי-המשקל בין החיים המדיניים והחיים הדתיים, והעם היה נוצר תורה ושומר מצוות בלי קיצוניות, בלי רוח של חניטה, רק ברוח משה רבינו והנביאים. אבל להעם חסרו החיים המדיניים, ומלבד שע“י זה חסר לו שווי-המשקל, הנה בחסרון החיים המדיניים ובקושי השעבוד התמכר לפרישות ו”בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים “. העם התמכר רק לדקדוקים, למשמרות וסייגים, כאשר זכרתי למעלה. די להזכיר את האיסור להלחם בשבת, וכל דיני “מוקצה” הרבים שנולדו אז ואשר חכמי המשנה בטלו אותם אח”כ מעט-מעט81. כל חייהם לא היו אלא חיי הדת, וגם את דברי-ימיהם פסקו מלכתוב, ולא נשארו לנו מזמן ההוא אלא ידיעות מקוטעות. התכווצות כל קבוץ קטן בחיי עצמו – תולדות הרוח האינדיווידואליזמוס המוטבע בישראל – אשר בימים הראשונים היתה הסבה להתמדת הבמות בכל ערי ישראל ויהודה, נתגלתה עתה, בעת שעל פי הדת שנתפשטה נאסרו הבמות, ברבוי בתי התפלה, שנתקנה במקום הקרבנות. חיים כאלה במשך כשלש מאות שנה עשו את רוב העם לחובשי בית-המדרש אשר לא יצלחו למלוכה. חיים כאלה אינם יכולים להקרא בשם “חיים רוחיים” במובן שיתן להם הד"ר בירנבוים, כי הדקדוקים היבשים גברו על הרוחיות. אין כונתי לומר, שרוב העם ישבו בבתי-המדרש ועסקו בפלפולים, כמו היהודים בצרפת ובפולין אחרי אלף שנים ויותר, אלא שמבט העם ורוחו דומים למבטם ורוחם של חובשי בית-המדרש שבזמנים מאוחרים, ואך גזרות של שמד, כגזרת אנטיוכוס, היו בכהן לעורר עם נרדם כזה למלחמה וגם לנצחון. וקרוב לשער, כי אך מפני שהיתה המלחמה הזו מלחמת הדת והאמונה ואל מלחמה מדינית, על כן נצחו. החשמונאים יסדו מלוכה, והפרושים, אם מפני שלא נרצו למלוכת אנשים שלא מבית דוד, אשר אך לו נתנה מלוכת ישראל על-פי כתבי הקדש, או מפני שלא יכלו לעזוב את ריח בית-המדרש, שנקלט בהם במשך כשלש מאות שנה, או יותר נכון, מפני שתי הסבות האלה יחדו, – לא התקינו את עצמם להיות ראוים לעמוד על יד המלכים בהנהגת העם, והמלכים הוכרחו לנטות אל הצדוקים. לאסון העם לא יכלו הפרושים להתחבר גם אליו, כי דקדוקיהם הרבים, וביחוד הסייגים הנוראים בדיני טומאה וטהרה, הבדילו כקיר ברזל בינם ובין העם הפשוט, “עמי הארץ”. בהיות הצדוקים גאים, ובהיות הפרושים בכלל יותר נאמנים לרוח העם מאז ומעולם, כבד העם את הפרושים ולא את הצדוקים; אך שבר העם לא נרפא בזה. אלו היו הפרושים מתקינים עצמם לעמוד בראש עניני המלוכה והיו מתחברים גם כן עם העם שכבד אותם, אז אולי הצליחו להגן על ארצם מפני רומא, אשר כבר תקעה יתדה בשתי קצוות ארץ-ישראל, בסוריא ובמצרים. אך הפרושים לא עשו כן. מלחמת האחים הורקנוס וארסטובלוס הביאה את הארץ בצפרני הנשר הגדול, והמלכים האדומיים שקמו אחריהם, אשר (מלבד אגריפוס הראשון) לא דאגו כלל לא לטובת העם ולא לאושר המדינה, רק לתאותם, הות נפשם ובית-ממלכתם – הביאו הקץ על המדיניות. אמנם אחרי כן התעוררו איזו פעמים להשיב להם את כבודם וחופשתם, וגם יד הפרושים, כר' עקיבא ותלמידיו, היתה עמם. גם הם, הפרושים, הרגישו עתה את החסר להם, מה שלא יכלו להרגיש בזמן החשמונאים וההורדוסים, שהרי כל דבר מורגש יותר בהעדרו; אך הנצחון לא עמד לימינם, החניטוּת התגברה, קסרי ביזנטיא הגלו את שארית הפלטה, והעם בגלותו שכח לגמרי את החיים המדיניים ויהי לנושא ספרים, ספרי מנהגים, ספרי פלפול, ספרי פילוסופיא, ספרי דרוש, ספרי קבלה וספרי הבל סתם, – אך לא לחי הנושא את עצמו. וכל כך שכח את חייו המדיניים עד שגם תקותו לעתידותיו באחרית הימים, כפי שהבטיחו לו נביאיו, קבלה אצלו צורה מוזרה לגמרי, וכל מטרתה לא היתה אלא “כדי שנהיה פנויין לעסוק בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא”82, והיא עצמה לא תבוא אלא על ידי נסים ונפלאות ולא על ידי השתדלות. גם הזמן החדש, אשר באיזו ארצות הביא מושגים חדשים לבני ישראל ויתן את העולם והמדיניות בלבם, אל הועיל לרפא את מזור העם, וכמו שבבאוריו לכתבי-הקדש, גם אחרי עזבו את השעמום והזרות, לא שם לב אל המסלה הישרה היוצאת ממקור חיי העם ודברי-ימיו, ויחפש לו נתיבות תהו, שהראיתי עליהן בראשית מאמרי זה; כן גם בשובו לשאוף לחיי המדינה לא שם לבו להשתדל לשוב אל חייו ההיסטוריים, והנהו בוחר בקנַדא, בארגנטינא, וגם מערבות אַמור ואחלטקה לא יעלים עיניו, רק אל ארץ אבותיו לא ישא נפשו.

השקפת העם על ספרי-תורתו ועל צרכי-חייו דרך אחת לה וממקור אחד יצאה: זה פרי הגלות הארוכה.


  1. גיטין ז'.  ↩

  2. שבת ס"ג.  ↩

  3. חולין ו'.  ↩

  4. שם קל"ג.  ↩

  5. עי' אבן עזרא במקומו.  ↩

  6. דוגמא יפה ממין זה נמצאת בילקוט ראובני (דפוס ווארשא תרמ“ב, בראשית דף ל”ח), וז“ל: ”רבונו דעלמא יציר ראשון מעשי ידיך דבר עמך פה אל פה בלא אמצעי ונתת לו אשה זונה וכו‘ שמת אותו בקנס מיתה ואת האשה ולנחש החנפה ואנא הנחת ואת הבהמה תהרוגו? כו’ ושמא תאמר (הדברים מוסבים לרבונו דעלמא) שאין לי עדים בתורה (שהיתה חוה כנ"ל)? תקשה לאותם שאמרו אותה! ב‘, הנה גן עדן נתנה לאדה“ר לעבדה ולשמרה וקמה האשה והדיחהו ועבד ע”ז (!) וא“כ ג”ע היא עיר הנדחת וישרפנה? וכו’. ד‘, הנחש מה לו בגן עדן? וסמאל מי יאמין שהוא בגן עדן ויטמא את כל הנשמות? ה’, כל העולם מזונה הם באים, היא חוה כז‘ אם כן כל הנשים של איסור! א“כ הזונה מן הדין להיות מותרת?” ועי’ עוד כיוצא בזה שם דף מ"ה.  ↩

  7. הרוצה לראות מעשה–להטים זרים כאלה בספרותנו ימצאם בספר “קורות ישראל ואמונתו”.  ↩

  8. ברכות ל"ה:  ↩

  9. שבת ל"ג:  ↩

  10. בראשית א‘, ד’, י', יב, יח, כא, כה, לא.  ↩

  11. ויקרא י“ט ב. ראוי להעיר כי תוך כדי דיבור נאמר שם: ”וכי תזבחו זבח שלמים“, מה שהוא ”חלוניות“ לדעת הד”ר בירנבוים.  ↩

  12. שמות ט"ו ג.  ↩

  13. בראשית ו' יג.  ↩

  14. שם י"ג יג.  ↩

  15. שם כ"ד כב.  ↩

  16. שם י"ח כג–לג.  ↩

  17. שם ל"ט.  ↩

  18. שמות ב' יא, יב, יג, יז.  ↩

  19. בראשית י"ג ב.  ↩

  20. שם כ"ב יז.  ↩

  21. שם כ"ז כט.  ↩

  22. שם ל' לז–מג.  ↩

  23. שם מ"א מא–מד.  ↩

  24. שם מ"ט ח–כז.  ↩

  25. שמות ב' יב.  ↩

  26. שמואל א' ט"ו כז כח.  ↩

  27. מלכים א' י"א ל לא.  ↩

  28. מלכים ב' י"ג טו–יט.  ↩

  29. הושע א‘ ב, שם ג’ א–ד.  ↩

  30. ישעיה ח' א.  ↩

  31. שם כ', ב, ג.  ↩

  32. זכריה י"א ז–יד.  ↩

  33. ירמיה י"ג א–יא.  ↩

  34. שם י"ט א–יא.  ↩

  35. שם כ"ז ב.  ↩

  36. שם נ"א סג.  ↩

  37. יחזקאל ד' א–ו.  ↩

  38. שם ה' א.  ↩

  39. שם י"ב ג–ז.  ↩

  40. ישעיה י' א–יא.  ↩

  41. דהי“א כ”ב ז.  ↩

  42. שמואל ב' ח, ב.  ↩

  43. מלכים א' י"א, טו.  ↩

  44. שמואל א‘ ח’ ז.  ↩

  45. ש"א ח' כ.  ↩

  46. שופטים ו' ג, ד.  ↩

  47. שמואל א‘ ח’ ג.  ↩

  48. מלכים א' י"א ה, ו, לג.  ↩

  49. ישעיה ג' יח–כג.  ↩

  50. עירובין נ"ג.  ↩

  51. מלכים א' י"ד כג.  ↩

  52. שם י"ג כל הפרשה.  ↩

  53. ישעיה ח' ו–יב.  ↩

  54. ירמיהו ל"ג יז.  ↩

  55. ישעיה, ל"ו ו.  ↩

  56. שם ל'.  ↩

  57. ואולי ע"ז רמז ירמיה באמרו (ב' לו): כאשר בשת מאשור.  ↩

  58. ישעיה י“ט יט, ירמיה ל”ג יח.  ↩

  59. עזרא ד' ו.  ↩

  60. יומא ט:  ↩

  61. נחמיה ט' לו לז.  ↩

  62. זכריה, ו' יא.  ↩

  63. ויקרא ח' ט.  ↩

  64. חגי ב' כא–כג.  ↩

  65. אבות פ"א משנה ג'.  ↩

  66. שבת קב"א:  ↩

  67. ברכות ל"ב:  ↩

  68. שם ל': והוא נמשך על החסידים הראשונים שהיו עושים כן. ואין זה הלכה להעם.  ↩

  69. נדה ל"ח.  ↩

  70. חשמונאים, ספר א‘ ב’ מ–מד.  ↩

  71. שם כ' כג.  ↩

  72. שופטים כ"א כה.  ↩

  73. ש"ב כ' כא.  ↩

  74. עי‘ מלכים א’ י“א מ; י”ד כה, כו.  ↩

  75. חוואלאסן בספרו: “על דבר רושם המצב הגיאוגראפי של ארץ–ישראל על גורל היהודים הקדמונים”, שנעתק גם לעברית ע“י ה' פרידבערג בחוברות ”המצפה".  ↩

  76. ישעיה ל"ז לו–לח.  ↩

  77. שופטים י"א ב.  ↩

  78. מ"ב ד' א.  ↩

  79. ש“א כ”ה מד.  ↩

  80. ש“ב י”ב א–ד.  ↩

  81. שבת קכ"ג:  ↩

  82. רמב“ם הלכות מלכים פי”ב בסופו, ויסוד לזה בסוטה י"ד.  ↩