כי שאלתי מעודי מה טיבה של זו “תחושת האלוהויות” שבה ידובר – רימזוני:

האור! תחושת האור המעוּלם אשר הוא ממקורה החי של ההוויה, והוא נשמתה והוא נצחה.

ועתה שוב לא אתמה ולא אשאל: ומה פשר העצבות הלזו האטומה, הקודרת שירדה בשנות־חיינו אלה ותמלא כבאדי־חנק כל חללו של עולמנו, ותהי גם שירתו בו ילל השממון, ההיבול והתקוצה – לא אשאל, כי הפשר הן ניתן לי:

עולמנו עתה – עולם משופע בנכסים לאין ספוֹר, עולם שטוף בעינוגים ובידורים לאין גבול, עולם גדוש ידיעות לאין קצה –

ולו אבדה האחת – התחושה האחת הלזו!

גלגליו המנסרים עברו עליה – וירמסוה.

וכי שאלתי מעודי מה טיב “יחודו של ישראל” אשר בו ידובר – והורוּני:

ישראל – “עם אלוהים”, עם תודעתה־תחושתה של האלוהוּיוּת. והווה אומר: ישראל העם שהאור, אור מקורה, נשמתה ונצחה של ההוויה, היא תחושת־העולם השורשית שלו, ולכל לראש – היא תחושת־עצמו, תחושת כל עצם ישותיותו, הווייתו והתהלכותו הוא בעולם – – –

והאם אתמה עתה, והאם אשאל:

– ואיך, אם כן, היה הדבר, ש“השירה” ההיא תעל עתה ותען כממקהלות אוחים ותנים גם מישראל ובנחלתו של ישראל – איך היה הדבר ומה פשר הדבר?

לא אתמה ולא אשאל, כי רק אשלח ממערתי מרי־אנחתי החנוקה:

– ראה, אלוהים, מה עוללת ולמי עוללת כה! ראה גם ראה – –